היסטורית, סימני מסחר בארצות הברית היו חוקים מדינתיים. שינוי משמעותי קרה בשנת 1881, עת חוקק חוק סימני המסחר מכוח 'פסקת המסחר' בחוקה האמריקאית[1]. החוק אושר בקונגרס בשנת 1905. יש נטייה לדין פדרלי, בשונה מדין מדינתי, ושינוי למצב כיום, הממחיש זאת, התרחש בשנת 1946, עת חוקק הקונגרס האמריקאי את ה "Lanham Act"[2]. זהו חוק פדרלי, קרי חל על כל ארה"ב.החוק מורכב מ – 4 חלקים: עיקרי, נוסף, כללי, ופרוטוקול מדריד. בנוסף, הוא יוצר גוף פדרלי ומעניק לו את הסמכות, ה [3]USPTO, סוכנות פדרלית למתן ורישום סימני מסחר. בחוק זה, החלק העיקרי קובע את התנאים הנדרשים ליצירת סימן-מסחר, החלק הנוסף עוסק בבקשות שמסורבות תחת החלק העיקרי, אך כן זוכות ל'הגנה פחותה'. חלק (הקביעות) הכללי דן בנושאים כמו 'הודעה', 'סיווג', 'תרופות', וכן 'הפרות'.[4] פרוטוקול מדריד עוסק בעיקרו ברישום גלובלי, ותוצאתו הביאה להפחתת עלויות רישום סימני מסחר. החוק מגדיר הפרה (infringement) כ- "שימוש לא מאושר בסימן מסחר או בסימן שירות או בקשר לטובין ו/או שירות, באופן שעלול לגרום הטעייה/ בלבול/ טעות, לגבי מקור הטובין ו/או השירות"[5]. סימן מסחר אשר בחר להירשם ע"פ החוק יזכה להגנה חזקה יותר לעומת סימן מסחר שלא נרשם. חקיקה חשובה נוספת הינה 'החוק הפדרלי לדילול סימני מסחר' משנת 1995[6], 'חוק הגנת הצרכן באנטי-כריעה ברשת' משנת 1999[7], 'תיקון לחוק דילול סימני מסחר' משנת 2006[8], ואמנת ACTA[9] עליה חתמה ארצות הברית.
ההגדרה בחוק, בסעיף 1127 (בנייה והגדרה), קובעת כי 'סימן מסחר' "כולל כל מילה, שם, סמל, או מכשיר, או שילוב שלהם הנמצא בשימוש אדם/ לאדם יש כוונה להשתמש בו ... תוך כוונה לאבחן ולהבדיל את מקורו... ". סעיף 1114(1) לחוק קובע כי 'הפרה' היא (A) כל שימוש מסחרי ...העלול ליצור בלבול, טעות או הטעייה, או (B) ייצור ...העלול ליצור בלבול, טעות, או הטעייה.
