הסייגים לאחריות פלילית קבועים בפרק ה1 לחוק העונשין. [1] סייגים אלה מסווגים לקבוצת ההגנות המצדיקות ולקבוצת ההגנות הפוטרות. הגנה מצדיקה היא הגנה המשליכה באופן משפטי על ההכרעה הערכית – מוסרית. העקרון העומד מאחורי הגנה זו קובע, כי בנסיבות המיוחדות שבה נעברה העבירה אין מדובר במעשה פסול, אלא, במעשה נכון. למשל: כאשר במסגרת מילוי תפקידו עוצר שוטר עבריין. למרות שלכאורה בצע השוטר מעשה של כליאת שווא , פוטרים את השוטר מאחריות לעבירה של כליאת שווא ומצדיקים את מעשהו. לעומת זאת, כאשר מדובר בפטור, המעשה עדיין נתפש כרע ולא מוסרי, אך ניתן פטור בשל הבנה וסליחה, ולא בשל הצדקה מוסרית. למשל: החוק פוטר מאחריות פלילית את הבלתי שפוי, וסולח לו בשל מצבו , אך החוק אינו מצדיק את מעשהו המהווה עבירה פלילית. [2]
כאמור, סייג אי-שפיות-הדעת הוא סייג לאחריות הפלילית מסוג פטור (exempt). פטור זה מתייחס לנסיבותיו האישיות של העושה תוך התעלמות מנסיבות המעשה. הסייג מבוסס על החזקה, כי אדם שהסייג חל עליו אינו מסוגל לבחור בחירה חופשית בין ביצועה של העבירה ובין הימנעות מביצועה, ועל כן אין הצדקה להטיל על אדם כזה אחריות פלילית בגין התנהגותו.
מבוא
האבחנה בין אי שפיות לאי כשרות
הקושי בקביעת הסייג וייחודו
ההתפתחות הרפואית של המושג "טרוף דעת" והשלכותיה על היחס המשפטי למושג זה
ההתפתחות הרפואית
התפתחות הסייג במשפט הישראלי
הדומה והשונה בין הכלל הישן לבין הכלל החדש
סעיף 300א ל חוק העונשין
התנאים לתחולת סייג "אי שפיות הדעת"
מחלת נפש
חוסר יכולת של "חולה הנפש" להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשה
קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין חוסר היכולת
סיכום
מקורות
