המתת חסד (באנגלית: euthanasia, mercy killing) מוגדרת כ"גרימת מוות לאדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא, על-ידי מתן חומר מסוים או על ידי ניתוק ממכונת החייאה שאליה החולה כבר מחובר" [1]. נהוג להבחין, כפי שיפורט בעבודה זו, בין המתת חסד אקטיבית לבין המתת חסד פאסיבית. הבחנה זו מקבלת משנה תוקף הן במקורות המשפט העברי והן בחקיקה הישראלית הנוכחית. מאז ומתמיד היחס לחולה הנוטה למות היווה את אחת הבעיות המוסריות המרכזיות ביותר בעולם האתיקה הרפואית. כיום, במדינת ישראל, המתת חסד באופן עקרוני אינה מותרת בחוק, אך עדיין רבה המבוכה סביב סוגיה זו וטרם הושגה הכרעה מקובלת ומוסכמת בנידון. מימי קום המדינה ועד לפני כעשור, לא היה קיים הסדר נורמטיבי מוכר ומחייב המסדיר את הטיפול בחולה הנוטה למות. רופאים במרכזים רפואיים טיפלו בחולים הנוטים למות בדרכים מגוונות, לעתים קרובות אף בלא לדווח עליהן ובלא דין ראוי בהן. במרוצת השנים, נעשו ניסיונות להסדיר את הנושא בחקיקה אך הדבר לא הגיע לכדי הבשלה. סוגיות הנוגעות לחולים הנוטים למות נידונו באופן נרחב בבתי המשפט, כולל בבית המשפט העליון, אך עדיין לא הייתה הלכה ברורה ואחידה בסוגיה [2]. סוגיית המתות החסד כרוכה בשאלות ערכיות, רפואיות ומשפטיות חובקות עולם והיא מעוררת דיונים וחילוקי דעות בקרב ציבור הרופאים, המשפטנים, אנשי הדת ובכלל הציבור. מצד אחד, ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית מביאה להארכת תוחלת החיים הממוצעת, בין בשל מניעת מחלות ובין על ידי הארכת חיים מלאכותית של חולים. אך מהצד השני, לעתים הארכת משך החיים באופן מלאכותי כרוכה בירידה באיכות החיים ולעתים אף בגרימת סבל פיזי, נפשי או שכלי של ממש [3].
מבוא
מהי המתת חסד
עקרון קדושת החיים במשפט העברי ובמשפט הישראלי
המתת חסד במשפט העברי
חוק החולה הנוטה למות – כיצד באה לידי ביטוי סוגיית המתות החסד במשפט הישראלי
דיון וסיכום
ביבליוגרפיה
