א. יש שתי טכניקות לבחון כריתת חוזה. טכניקה אחת היא לבחון הצעה וקיבול, וטכניקה שנייה היא לבחון גמירות דעת ומסוימות מבלי להתמקד במציע ובניצע (פס"ד רבינאי). הטכניקה הראשונה: לפי סעיף 1 לחוק החוזים, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. הסעיף איננו מגדיר מהו חוזה, וחוזה נכרת במפגש רצונות בין מציע וניצע. לגבי ההצעה, לפי סעיף 2 לחוק החוזים פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. לגבי הקיבול, לפי סעיף 5 לחוק החוזים הקיבול הוא בהודעת הניצע למציע המעידה על גמירת דעתו של הניצע לקבל את ההצעה.
ב. אפשר לדון פה בעילת הטעות שהיא עילה לביטול חוזה לפי סעיף 14 לחוק החוזים. סעיף 14 מבחין בין טעות במקרה שבו הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות, לבין מקרה של טעות שבו הצד השני ידע או היה עליו לדעת על הטעות. התנאים לעילת הטעות לפי סעיף 14: 1. חוזה – נדרש קיומו של חוזה. במקרה זה יש חוזה, כי נתון שעלינו להניח שנכרת חוזה. 2. טעות – טעות היא פער בין תפיסת המציאות לבין המציאות. לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים "טעות" היא בין טעות שבעובדה ובין טעות שבחוק, ולמעט טעות שאיננה אלא בכדאיות העסקה.
