רקע: בתקופות בהם מלכו על בני ישראל מלכים, החוק השולט היה חוקיו של אלוהים המעוגנים באמצעות דברי המלך, המלך עשה כל שנאמר לו בהתאם לדבר ה' והנביא או הכהן. עם השנים התפתחו מערכות מדינתיות ופוליטיות ומערכות משפט שקבעו את החוק.
הרבנים מצאו עצמם מנחילים את אותה התורה העתיקה במציאות שאינה תואמת כבר את המציאות בה נכתבה התורה. לא אחת היו סתירות בין חוקי המדינה לבין חוקי התורה, אחד המלומדים והחכמים שידעה ההיסטוריה העברית והיהודית היה הרמב"ם, שהחליט כי על מנת לשמר את התורה וליישמה בנקל, הנחה את תלמידיו לנהוג באופן שמצד אחד שומר את חוקי הדת ומצד שני מכבד את חוקי המדינה, כך שהם יהיו אזרחים שומרי חוק הנהנים מזכויות המדינה מבלי להתריס אותה, בייחוד לאור העובדה כי היהודים היו נרדפים והיה חשש שכל התרסה תוביל לסנקציה. זאת ועוד הבין הרמב"ם כי המציאות משתנה במהירות והיא עלולה להפוך את דברי התורה לחסרי רלוונטיות אל מול קשיי החיים והיהודים עלולים להרגיש ניכור וריחוק כלפי הכתובים העתיקים ועל כן היה צורך להחיות את התורה ולחבר בינה לבין המציאות הקיימת. הנחיית הרמב"ם נקראה "דרך המלך" או "משפט המלך".
אותה התאמה בין שנחקק הן שעל ידי התורה והן שעל ידי המדינה לבין המציאות המשתנה היא מהות העבודה וגרעין שאלת המחקר.
הצגת הנושא: מערכת המשפט הישראלית, הינה מערכת שמצד אחד שאבה מתוך מערכות משפט מגוונות ומאידך המשיכה וחוקקה חוקים נוספים. עת קמה המדינה נהגו עפ"י שתי שיטות משפט: העותומאנית והבריטית, נוכח שלטונם במדינה כל אחת בתקופתה והחוקים שנחקקו באותה העת נותרו בעינם ונטמעו בתוך מערכת המשפט שלנו, בנוסף נחקקו חוקים בהשראת מערכות אחרות כדוגמת המשפט הקונטיננטאלי והמשפט העברי מתוכם נשאבו עקרונות מוסר שעוגנו כחוקים.
1. מבוא
2. מקור החוק
3. עיגון החוק במשפט הישראלי
4. החוק בראי הפסיקה
5. משפט משווה
6. מסקנות
7. סיכום
8. ביבליוגרפיה
