בישראל, הגדרתו של עובד זר ו/או מהגר עבודה היא "עובד שאינו אזרח ישראל או תושב בה".[1]
בישראל, תופעת העובדים הזרים צברה תאוצה במרוצת השנים, והיה על העומדים בראש מדינת ישראל, להסדיר את אופן העסקת העובדים הזרים בחוק וזאת על מנת ליתן מענה ראוי תוך שמירה מרבית על זכויות העובדים הזרים. הסיבה המרכזית שישנם עובדים העובדים מחוץ לארץ מוצאם נעוצה בעובדה כי העובד ששואף לעבוד במדינה זרה ובפרט בישראל, שואף לשפר את מצבו הכלכלי שלו עצמו ושל משפחתו בארץ מוצאו.
חשוב לציון כי, תופעת העסקת העובדים הזרים, אינה מאופיינת רק בישראל, אלא בכלל המדינות בעולם. לדוגמא, מרבית מדינות המערב מספקות אשרות שהייה חוקיות- זמניות למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצרכי המדינה הקולטת וזאת על מנת למלא את שוק העבודה בתחומים שבהם קיימת מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם "אטרקטיביים" עבור אזרחיה המקומיים, מטעמים רבים לרבות שכר נמוך או בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות.[2]
במסגרת עבודה זו, אסקור את מאפייני העובדים הזרים בתחום הסיעוד במגוון תחומים לרבות התחום הכלכלי, החברתי בזיקה ישירה לתחום המשפטי. אתחום את הבעיות החברתיות, דעת הקהל הרווחת והאינטרס העליון של המדינה להעסיק עובדים זרים בישראל. כמו כן, אבחן האם מעמדם המשפטי של העובדים הזרים זהה למעמדם המשפטי של האזרחים במדינת ישראל. כבר כאן חשוב לציין, כי מעמדם הסוציאלי של העובדים הזרים המגיעים לישראל לשם עבודה זהה בחוק למעמדם של כל עובד אחד שהינו אזרח מדינת ישראל. כפועל יוצא וכהלכה למעשה, האם כך המצב כיום? אסקור בהרחבה את מעמדם של העובדים הזרים, עיסוקם וגיוסם בישראל בהשוואה למדינות אחרות.
מבוא
פרק א' – עובדים זרים- כלכלי / חברתי
פרק ב'- עובדים זרים בראי המשפט הישראלי
פרק ג' - מעמדם המשפטי של עובדים זרים בתחום הסיעוד בהשוואה לעובדים זרים העובדים בתחומים אחרים
פרק ד' –מעמדם של העובדים הזרים- משפט משווה
פרק ה' - חוק שעות עבודה ומנוחה- ניתוח כללי
פרק ו'– חוק שעות עבודה ומנוחה- עובדים זרים בתחום הסיעוד
פרק ז' – סוף דבר
פרק ח' – ביבליוגרפיה
