להווי ידוע שהחל מבראשית ימיה הראשונים של המדינה, המשפט הישראלי הושתת על אדני המשפט האנגלי המנדטורי שהיה נהוג בארץ[1]. אלא מאי, עם חקיקת חוק יסודות המשפט[2] בשנות ה-80, היה נראה שהחלה רוח חדשה מנשבת בכותלי בית המשפט העליון, כאשר המחוקק ניסה להנחיל התקרבות הדרגתית אל המשפט העברי ולעקרונותיו. הלכה למעשה, כאשר עומדת לפני בית המשפט סוגיה אשר דורשת הכרעה משפטית, ברם, הוא לא מצא לה תשובה בחקיקה, בהלכה פסוקה או בהיקש, שומה עליו לפנות אל עקרונות הצדק המוסר והשלום של מורשת ישראל. כתולדה מכך, הוכרה למעשה חשיבותו של המשפט העברי הקדום. אולם דה עקא, שופטי ישראל הגבילו את השפעת הסיפא של סעיף 1 לחוק יסודות המשפט כל אימת שעסקינן במקרים שבהם נתגלתה לאקונה בחוק, ורק אז הם פונים למשפט העברי על מנת לקבל אינספירציה לסוגיה שעומדת להם, כאשר כלו כל הקצים ואין פתרון משפטי בנמצא[3]. יחד עם זאת, המשפט העברי הוא נכס צאן ברזל של תרבות מוסרית יהודית לאומית[4], ומשכך, חלק משופטים נוהגים לרוב לקבל נקודת מבט מהמשפט העברי בסוגיות רבות אשר עומדות בפתחו של בית המשפט. בעבודה דנא בחרתי שני פסקי דין מתחום המשפט הפלילי אשר מפנים לקבל חכמה ואינספירציה מחשבתית מהמשפט העברי.
על סוגיה דנא ניתן לבחון באמצעות פסק דין מנחם אדרי[5]. במקרה דנן מדובר בערעור פלילי אשר נדון בפני בית המשפט העליון בפני שלושה שופטים, א' רובינשטיין, נ' סולברג והשופטת ד' ברק -ארז. במקרה עסקינן מדובר על ערעור של שני נאשמים באותו כתב אישום, כאשר הסוגיה שעומדת בפתחו של בית המשפט הוא שאלת זיהוי המערערים כמי שהיו מעורבים באירוע ירי אשר במסגרתו נפצע הקורבן ברגלו משני כדורים.
