בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים[1] נבחנה על ידי בית המשפט הגבוהה לצדק שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק במחלוקת רכושית בין בני זוג לאחר שהסתיים הליך הגירושין ביניהם. לפי הפרקטיקה שהייתה טרם פסק הדין בעניין אמיר ניתן היה, מכוח הסכמה, להסמיך את בית הדין הרבני לדון כבורר בסכסוכים בענייני המעמד האישי. מקור הסמכות להסמכתו של בית הדין הרבני לדון כבורר לא היה ברור, ואולם הפרקטיקה כאמור הייתה מתקיימת במשך שנים רבות על אף ההבנה בדבר ספק לגבי חוקיותו של הדבר.
בפרשת אמיר עלתה השאלה האם הסכמת הצדדים לדון בנושא מסוים שאינו חלק מהדין האישי מסמיכה את בית הדין הרבני לדון בעניין. לפי קביעת בית הדין הרבני הגדול "הסמכות היא הסמכות העקרונית המוקנית לבית הדין ולא הסמכות מכח חוק הבוררות"[2], ואילו בית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, פסק (כב' השופטת פרוקצ'יה), כי אין לבית הדין הרבני סמכות להכריע במחלוקת כבורר מכוח הסכם הבוררות בין בעלי הדין, כאש מדובר בעניין שעל פי טיבו אינו בסמכותו על פי דין, וכי אין בהסכמת הצדדים כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בסכסוך.
1. מבוא
2. מוסד הבוררות והיקף סמכויות של הבורר
3. סמכות בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בראי מוסד הבוררות
4. בין המצב המצוי למצב הראוי – התפתחויות בפסיקה ובהליכי חקיקה לאחר הפרשות סימה אמיר וחיים איבגי
5. סיכום
