בעבודה נבחן את הנושא של הודאה בפני מדובבים, לאור זכות השתיקה וזכות ההיוועצות העומדים לחשוד. כפי שנראה בעבודה, בעיקרון הפסיקה הכירה בלגיטימיות של המדובבים, אבל יש בעיות רבות באופן שבו הם פועלים, עד כדי כך שבמקרים רבים קובעים בתי המשפט כי הם הפרו את זכויותיו של הנאשם, כמו זכות השתיקה וזכות ההיוועצות, ויש לפסול את ההודאה לאור דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (הלכת יששכרוב). הטענה המרכזית בעבודה תהיה, כי אין בפסיקה רשימה סדורה של שיקולים לפיהם יקבע בית המשפט האם פעולותיו של המדובב היו לגיטימיות או לא, והתחושה היא שבית המשפט יכול לפסוק כך או אחרת, מבלי שישנה וודאות משפטית הנדרשת במיוחד בהליך הפלילי. ההצעה בעבודה היא, כי יש לבצע הבחנה עקרונית בין מדובב שמוציא הודאה בצורה אקטיבית, שאז ככלל יש לקבוע כי מדובר בתחבולה בלתי לגיטימית, לבין מדובב שמוציא הודאה בצורה פסיבית, שאז ככלל יש לקבוע שמדובר בתחבולה לגיטימית ולקבל את ההודאה. ההבחנה בין פעולות אקטיביות לפעולות פסיביות מצד המדובב מוכרת בספרות, וגם במשפט המשווה יש הבחנה שכזו, וההצעה האישית בעבודה תהיה לאמץ הבחנה שכזו.
ראשי פרקים:
מבוא – נציג את שאלת המחקר ואת מבנה העבודה. שאלת המחקר היא: האם יש לקבוע כללים גורפים וברורים לעניין קבילות הודאה בפני מדובב, ואם כן מהם.
קבילות הודאה – נציג את הכללים לעניין קבילותה של הודאה. נציין את המבחן שנקבע בסעיף 12 לפקודת הראיות – באופן חופשי ומרצון, את השינוי שחל בפרשנות של סעיף 12 לאחר הלכת יששככרוב (ע"פ 5121/98) ואת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בו.
