הדין הישראלי אימץ כבר לפני שנים רבות הסדרים פרוצדוראליים הנוגעים לילדים בהליך הפלילי. בכך הקדים המשפט הישראלי מערכות משפט זרות וחשובות שבחלקן נחקקו הסדרים דומים בשנים מאוחרות יותר, ובחלקן טרם חוקקו הסדרים מפורטים שכאלו.
מרביתם של הסדרים אלו כלולים בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)[1]. חוק זה נועד להגן על הילדים בהליך הפלילי, תוך מתן תשומת לב להשלכות השליליות ולהשפעות המזיקות שעלולות להיות להליך הפלילי על הילד. האינטרס שבשמירה על שלומו של הילד בהליך הפלילי עלול להתנגש לעיתים עם אינטרסים חשובים אחרים, כמו למשל האינטרס שבקיומו של הליך הוגן העומד לנאשם בהליך הפלילי כזכות קנויה. בחוק הגנת ילדים ביקש המחוקק לאזן בין האינטרסים המנוגדים לעיתים והגדיר בצורה ברורה את היקף תחולתו של החוק.
במסגרת העבודה אבקש לעמוד על אופן יישומן של ההוראות הכלולות בחוק הגנת ילדים על מנת לעמוד על אופיין. במסגרת כך אבקש לבחון, האם ועד כמה נצמד בית המשפט להוראות החוק הפורמאליות או שמא הוא מעדיף יישום גמיש ומותאם נסיבות. בדיקה זו אעשה באמצעות עיון בכמה מההיבטים הכלולים בחוק הגנת ילדים, וביניהם: שאלת הסמכות לאפשר את עדותו של הילד בפני בית המשפט; דרישת הסיוע לעדותו של הילד בפני חוקר הילדים שהובאה כראיה במשפט; שאלת הגשת עדותו של ילד בפני חוקר הילדים כאשר בשעת הגשת העדות הילד כבר עבר את הגיל הקבוע בחוק; שאלת תחולתו של החוק לעניין "תפקידו" של הילד – קרבן, חשוד או עד חיצוני; שאלת גילו של הילד.
מבוא
חוק הגנת ילדים – המסגרת הנורמטיבית
משולש האינטרסים
חוקר ילדים או שופט
יישומו של החוק - מגמות מרחיבות
דרישת הסיוע
פרשת פלוני
"תפקידו" של הילד
גיל הילד
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
