ניתן לטעון כי הפסיקה הישראלית רואה בחובת הציות לחוק ערך בפני עצמו וכי הדבר קשור בסוג המשטר בו נבחנת השאלה:
אכן ניתן להיכווח מתוך עיון בפסיקה הישראלית שחובת הציות לחוק הינה בגדר ערך כשלעצמו וגם כי אין ספק שעמדה זו קשורה קשר הדוק בסוג המשטר בו שאלה זו נבחנת. מסקנה זו באה לידי ביטוי כבר בקריאת דברי השופטים בבג"צ 734/83 שיין נ' שר הביטחון[1] (להלן: "פרשת שיין") בו נדון סירובו של שיין (העותר) להתגייס לשירות מילואים שנקבע בדרום לבנון. בדונו בסוגיה, מבהיר בית המשפט העליון באופן שאינו משתמע לשני פנים כי המערכת הצבאית אינה יכולה להשלים עם סירובו של שיין לציית לפקודות. מדברים אלה ניתן להסיק שציות לחוק ולפקודות הינו ערך עליון אשר עליו מושתתת המערכת הצבאית. לפיכך, בית המשפט אינו מוכן בשום אופן ליתן יד לסרבנות שכזו אשר מוגדרת על ידו כסרבנות המבוססת על נימוקים אידאולוגיים, פוליטיים, חברתיים ועל הרצון של הסרבן להימנע משירות צבאי בלבנון (ספציפית). יתרה מכך, בית המשפט סבור שכניעה לסרבנות מעין זו יהא בה משום אפליה אסורה בתהליך הגיוס ופגיעה בשוויון – אשר תגרום לפגיעה במשטר השלטוני בישראל המבוסס על דמוקרטיה.
עמדה זו מקבלת משנה תוקף בפסק הדין של בג"צ 7622/02 זונשיין ואח' נגד הפרקליט הצבאי הראשי[2] (להלן: "פרשת זונשיין") שם הנשיא א. ברק מעמיד את העיקרון של חופש המצפון אשר מושתת, לדעתו, על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וכן על הצורך לנקוט בגישה הומנית יחד עם ערך הסובלנות אל מול ערך השוויון אשר מכוחו מן הראוי ומן הצדק שכל אדם יטול חלק בשירות הצבאי[3] ללא הבדל ומשוא פנים.
