. ראשית יש לבחון מהם האיסורים הקיימים בחוזה לפי המשפט העברי ולפי המשפט הישראלי ולפיהם לבסס את טענות הצדדים. ננתח תחילה את האיסור והטענות בהתבסס על המשפט העברי. החוזה המדובר יכול שיהא אסור מעיקרו על פי המשפט העברי מאחר ומדובר במקח אסור שמקורו באיסור ריבית. איסור זה מתקיים אם סוכם כי תינתן תמורה יותר משווי המקח עקב המתנת המעות או במקרה זה עקב הקדמת הטיפול. אמנם במקרה הנדון לא עלתה טענה ממי מהצדדים באשר לפסילתו של החוזה עקב האיסור ההלכתי, אך בית המשפט (או בית הדין- הדן לפי דין תורה לצורך העניין) יכול להעלות טענה זו מיזמתו.
וכך פסק השו"ע[1]: "מקח שנעשה באיסור, כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות... ונתקיים הקנין באחד מדרכי ההקנאה, המקח קיים ונותן כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לבטל המקח". מאחר וראובן התחייב לשלם לדוקטור זהבי כפול משווי הניתוח ה"אמיתי", עקב העובדה כי היא מקדימה את הטיפול, מדובר במקח אסור בדיני המשפט העברי. איסור ריבית קיים הן אצל המקבל והן אצל נותן הריבית. אצל נותן הריבית קיים איסור לגרום למלווה לקחת ריבית כפי שנאמר בתורה: "לא תשיך לאחיך"[2]. במאמר דיני חוזים במשפט העברי, מתקיימת הבחנה בין ריבית שניתנת באמצעות הלואה שהיא "ריבית קצוצה" שאסורה מדאורייתא, לבין ריבית אגב מקח וממכר שהיא "אבק ריבית" ואסורה מדרבנן[3]. במקרה הנדון אכן מדובר בריבית אגב מקח וממכר והאיסור הוא מדרבנן.
אף אם נטען כי לא קיים כאן איסור ריבית- מאחר והמובן הפשוט של איסור ריבית עוסק בשכר המתנת מעות, הרי ניתן לומר כי מתקיימת כאן עסקת שוחד. בתורה נאמר "ושוחד לא תיקח"[4]. איסור זה מוטל הן על מקבל השוחד והן על הנותן, כפי שפסק הרמב"ם: "וכשם שהלוקח עובר בלא תעשה כך הנותן שנאמר לפני עוור לא תיתן מכשול".
