האינתיפאדה השנייה ידועה כהתקוממות עממית, של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, שהתרחשה בעיקר בשל הקפאון במשא ומתן המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית, למן החתימה על הסכמי אוסלו וההסכמים הקודמים להם בשנים 1993-1994. היא פרצה (מבחינת התאריך הסימבולי שציין את ראשיתה) באוקטובר 2000, וגררה סיום של חלק גדול מאותן הסכמות שהגיעו אליהן בהסכמי אוסלו וחזרה למשטר כיבוש אגרסיבי יותר, כפי שניתן לתפוס אותו, ביחס לשלב בו היו קיימות ההסכמות.
בקיץ 2005, השלימה ישראל את ביצוע "תוכנית ההתנתקות" (להלן: "תוכנית" או "ההתנתקות") ובכך סיימה לכאורה את הכיבוש הישראלי ברצועת עזה, שחל מיוני 1967, השנה בה פרצה מלחמת ששת הימים בין ישראל לשלוש מדינות ערב (מצרים, סוריה, וירדן), ובה השתלטה ישראל על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (בין השאר), מה שזרע את הזרעים לאותה התקוממות (ולאינתיפאדה הקודמת). ההתנתקות הייתה יוזמה שהחל בה ראש הממשלה אריאל שרון, כתוארו דאז, תחת השפעת טראומת האינתיפאדה השנייה (שטרור המתאבדים שהיא התאפיינה בו נתפס כמהלך מלחמתי שלמדינת ישראל קשה מאוד להתמודד איתו במישור הבטחוני) ומתוך הבנה כי נדרש שינוי גאו-פוליטי דראסטי באזור ארץ-ישראל המערבית – בין השאר כדי להפחית את רמת השליטה על אוכלוסייה פלסטינית רבה (ביחס לכלל האוכלוסייה הפלסטינית בשני חלקי השטחים הכבושים, קרי הגדה המערבית ורצועת עזה), וכדי להפחית לחץ בין-לאומי על מדינת ישראל, בעקבות כמעט 40 שנות כיבוש אותה עת.
מבוא
חופש התנועה אל רצועת עזה ומחוצה לה: סקירה היסטורית
השלכות נהלי "תאום פעולות הממשלה בשטחים" הנוכחיים, שבעקבות האינתיפאדה, על זכויותיהם של פלסטינים תושבי רצועת עזה לחופש תנועה, חיי משפחה, הזכות לטיפול רפואי, חופש העיסוק והזכות לחינוך
ניתוח משפטי של מידת האפליה בין זכויותיהם של העזתים לחופש תנועה לעומת זכויותיהם של אזרחי ישראל ופלסטינים תושבי הגדה
מסקנות
בבליוגרפיה
