הקדמה: אין עבירה ללא אשמה, ובמשפט הפלילי מחמירין ודורשים הוכחתה מעבר לספק סביר. בלקיחת אדם והאשמתו, נצטרך להטיל עליו אחריות אישית, שיהא כשיר לעמוד לדין, וכי יהא יסוד נפשי להרשעה. למול כך הוצבו דרכי משפט, ובהם חובות, זכויות, וכן סייגים, המבקשים להגיע לכדי הכרעה משפטית בנידון. ככל הנוגע לשאלות הנפש והשכל, ובעיותיהם, חורג הדיון מן היסוד הנפשי ונוגע בכל המישורים, כעצם כשירות אדם לעמוד לדין. כלי-עזר מרכזי ונפוץ במשפט הפלילי הינו חוות הדעת, ובה 'תעודת הרופא' שהינה חוות הדעת הפסיכיאטרית. האשמה הנתפסת כחמורה ביותר הינה הרצח, והיא תהא לאבן-בוחן לאורך מחקר זה, המבקש לענות מהו יחסו של בית משפט כלפי אדם הטוען/ טעון להיותו בעל הפרעה בנפשו או בשכלו, וכתוצא מכך אינו בעל אחריות פלילית, וכל זאת למול הראיה של חוות הדעת, בדגש על פסיכיאטרית, במשפטי רצח.
תוכן עניינים: מבוא, יחס ביה"מ כלפי נאשם הטוען לאי-אחריות פלילית עקב מחלה בנפשו ע"י חוו"ד פסיכיאטרית במקרי רצח, פרק ב': אידיאלוגיות ותפיסות כלפי אי-אחריות פלילית לאדם עקב מחלה בנפשו בראי חוו"ד, פרק ג': דוגמאות מרכזיות וגבוליות ביחס בתי המשפט כלפי חוו"ד הפסיכיארטית במקרי רצח, סיכום.
מבוא
קוראים יקרים, אנו שאלו את עצמכם: מתי הייתם אומרים כי אדם ביצע עבירה פלילית, אך אינו אשם בכך? האם אכן תוכלו לומר כי הדבר ייתכן, ואדם כלל אינו אשם? או שמא אשמתו הינה אשמה שונה משאר העבריינים, וכך גם העונש שיש עליו לשאת?
