בעבודה אדון בהיקפה של חובת הגילוי בין בני זוג. נושא זה נדון לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת פלונית[1], שבו שרטט בית המשפט מספר הקשרים והבחנות בנושא זה. בעבודה אבקש לטעון כי חלק מההבחנות הללו הן בעייתיות, ואטען כי לדעתי יש לצמצם ככל האפשר את ההתערבות המשפטית במערכת היחסים הזוגית.
פסק הדין בעניין פלונית
בפסק הדין בעניין פלונית דן בית המשפט העליון בערעור על פסק דין בתביעה של אישה כנגד בעלה בעילה של הפרת חובת הגילוי שלו כלפיה. בני הזוג היו נשואים במשך כ-10 שנים, ונולדו להם 3 בנות. לאחר הגירושין הגישה האישה תביעה כנגד הגבר, בטענה כי הוא הונה אותה והוליך אותה שולל במשך כל שנות נישואיהם. לטענת האישה, בעת שנישאו הציג את עצמו הגבר כאדם דתי והטרוסקסואל, אולם במהלך הנישואין התברר לי כי למעשה הוא איננו שומר על מצוות הדת ומנהל אורח חיים חילוני וכן התברר כי הוא הומוסקסואל. האישה טענה כי התברר לה שבמהלך הנישואין הגבר פעל מאחורי גבה, נאף ובגד בה פעמים רבות, ולתקופה מסוימת אף היה לו מאהב שהוא אפילו הציע לו נישואין תוך כדי שהיה נשוי לאישה. האישה טענה כי ההתחזות של הגבר היא זאת שגרמה לה להינשא לו ולהקים אתו משפחה, בזמן שהגבר בכלל לא התכוון מלכתחילה לקיים איתה זוגיות אמיתית.
מבוא
פסק הדין בעניין פלונית
האם המשפט יכול להתמודד עם עניינים פנימיים של האדם
האם ההבחנה בין עניינים רגשיים לבין עניינים מהותיים היא ראויה
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
