הדין הישראלי קובע תקופות התיישנות לעבירות. תקופות ההתיישנות לעבירות נקבעו בהתאם לסיווג העבירות לפי חומרתן, תוך הבחנה בין עבירות פשע, עבירות עוון ועבירות חטא. בפסיקה ובספרות נדונו ארבע הצדקות עיקריות לקביעת תקופת התיישנות לעבירות. האחת, בשל הזכות של הנאשם להליך הוגן ובשל האינטרס הציבורי והצורך להגיע לחקר האמת. אינטרסים אלו עלולים להיפגע עם חלוף הזמן, באופן שמקשה על השגת ראיות, על זיכרונם של העדים, ועל יכולתו של הנאשם להוכיח טענות הגנה שיש לו. השנייה, הרצון לדרבן את רשויות אכיפת החוק וליצור אצלן תמריץ לפעול ביעילות ובמהירות לבירור העובדות ולקידום ההליכים המשפטיים. השלישית, האינטרס של העבריין שלא להיות נתון לעינוי דין מתמיד, והצורך שלו לשקם את חייו ולהמשיך בשגרת חייו בשלווה מבלי להיות מוטרד כל חייו מהדין הפלילי המרחף מעל ראשו כחרב. הרביעית, הצדקה המכונה שכחה, מחילה ויציבות חברתית, לפיה האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם העבריין פוחת ככל שחולף הזמן, וחלוף הזמן מקהה את ההשפעה של העבירה, ומצדיק לשכוח את העבר ולהשאיר אותו בעבר.
בצד הסדרי ההתיישנות הכלליים לגבי עבירות, קובע הדין הישראלי הסדרי התיישנות ייחודיים לגבי עבירות מין שבוצעו בקטינים, על ידי בן משפחה או אחר. ההסדר הקבוע בדין הישראלי קובע תקופת התיישנות ארוכה יותר לגבי עבירות אלה לגבי עבירות מין שבוצעו בקטין על ידי בן משפחה או אחראי, כהגדרתם בחוק, נקבע כי תקופת ההתיישנות הרגילה לפי חומרתה של העבירה תתחיל רק מעת שהגיע קורבן העבירה לגיל 28.
מבוא
דיון פוזיטיבי
עבירות מין בתוך המשפחה
מי נחשב ל"בן משפחה" ול"אחראי"
עבירות מין שלא בתוך המשפחה
משפט משווה
דיון נורמטיבי
האם ההסדר בישראל הוא ראוי
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
