במהלך שנת הלימודים האחרונה, התנדבתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בת"א. במסגרת התנדבותי שם, נחשפתי למקרים אשר הנפש קצרה מלהכיל. תוך כדי לימודיי שם וההתנדבות בשטח, למדתי עד כמה עמוקה ומורכבת נפש האדם, למדתי להכיר אין ספור סממנים של פגיעות מיניות, קשות יותר וקשות פחות, ובעיקר הבנתי כי זה הנושא אותו ארצה לחקור.
מקרה אחד מיני רבים אותו ליוויתי, היה מקרה של בחורה צעירה מאד, אשר נפגעה מינית בידי שני בני הזוג של אימה. הבחורה החליטה, כי היא בוחרת למצות את הדין עם אותם תוקפים נוראיים ולהתחיל את חייה מחדש, לפתוח דף חדש ולבן – עד כמה שאפשר כמובן. ברגע בו דיברתי אתה, והתוודעתי הן לקשיים הסובייקטיביים של הנערה, תוצאות המעשים הנוראיים שעברה, מחד, והן לקשיים האובייקטיביים שעמדו בפני רצונה למצות את הדין עם אלה שתקפו אותה מאידך, הבנתי שעבירות מין במשפחה זה נושא העבודה שלי. על מנת לגדר את היקף העבודה, בחרתי בפן אחד של עבירות מין במשפחה, הוא הפן העוסק בהעמדת נאשם לדין בגין גילוי עריות על סמך "זיכרון מודחק" של הקורבן.
תופעת "הזיכרון המודחק" היא תהליך חריג של הזיכרון, שנחקר בהקשר למצבי טראומה קיצוניים. המחקר עסק בתחילתו בחיילים בשדה קרב[1] ובהמשך התפתח לחקר התופעה בקרב קטינים, קרבנות של גילוי עריות. תחת התאוריה הנ"ל נחקרים מקרים, בהם טוען הקורבן, שהזיכרון אודות המעשים שבוצעו בו בתקופת הילדות, אבד לחלוטין, והתעורר מחדש, רק לאחר שחלפו שנים רבות מאז התרחשות האירועים הנטענים.[2]
