סעיף 11 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי "הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע". בכך מיישם סעיף 11 לוק המקרקעין את הדוקטרינה המשפטית המקובלת ברוב מדינות העולם עד היום שלפיה הבעלות בתת-הקרקע מתמזגת בבעלות של פני הקרקע. וכפי שנקבע בתלמוד הבעלות משתרעת "מתהום ארעא ועד רום רקיעא".
דוקטרינה זו, שלפיה הבעלות על הקרקע מתפשטת בצורה של קונוס "עד מרכז כדור הארץ", נוצרה מלפני אלפי שנים כאשר ניצול ושימוש במרחב התת-קרקעי היה מאוד נדיר ובממדים מזעריים. היה מדובר, למעשה, במושג תיאורטי, ללא השלכות מעשיות.
בעשורים האחרונים ניכרת עליה משמעותית ביותר בניצול במרחב התת-קרקעי בעיקר בתחום התחבורה: למשל מנהרות הכרמל בחיפה, מנהרות כביש חוצה ישראל, מנהרות הרכבת לירושלים ולכרמיאל והרכבת התחתית בתל-אביב ועוד.
פרופ' חיים זנדברג בספררו "פירוש לחוק יסוד: מקרקע ישראל"[1] מציין את חשיבותו של המרחב התת קרקעי והצורך לנצל אותו באופן יעיל יותר. הסיבות לניצול הולך וגובר של המרחב התת קרקעי הן הצטמצמות השטחים הפנויים במרקמים העירוניים והרצון לשמור על שטחים פתוחים, הטופוגרפיה המקומרת של חלק מאזורי המדינה, קיומן של שכבות היסטוריות שיש לשמר, הצורך במיגון מפני ירי רקטות או מנרות תקיפה ואפילו רעיונות מדיניים בדבר חלוקת הריבונות בשכבות שונות של קרקע בהר הבית או "במעבר הבטוח".[2]
1. מבוא
2. היבטים משפטיים כלליים של הליך ההפקעה
3. המעמד המשפטי המיוחד של מרחב תת קרקעי
4. סוגיית ההפקעה של מרחבים התת-קרקעיים
5. התפתחויות במשפט בארה"ב לגבי המעמד של המרחב התת-קרקעי
6. סיכום
