בעבודה אדון בהגנת העיתונאות האחראית שנקבעה בפסק הדין בדיון הנוסף בעניין אילנה דיין[1]. הגנת העיתונאות האחראית, המבוססת על סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע[2], מעניקה הגנה רחבה לעיתונאים שפרסמו פרסומים שיש בהם עניין לציבור ושהייתה חובה חברתית ומוסרית לפרסמם, ולגבי פרסומים אלה ייהנו העיתונאים מהגנת הסעיף מפני תביעת לשון הרע. עם זאת, וכדי לאזן את הכוח הרב שמעניקה הגנת העיתונאות האחראית לעיתונאים, נקבע בפסק הדין, בהתאם לסעיף 15, כי כדי שהפרסומים יחסו תחת הגנת העיתונאות האחראית הם צריכים להיות כאלה שפורסמו בתום לב. בפסק הדין מנה בית המשפט רשימה של מבחנים ואינדיקציות, כרשימה פתוחה, שלאורם יש להכריע האם הפרסום נחשב לפרסום בתום לב.
בעבודה אדון במבחנים ובאינדיקציות הללו, ואראה כי יש קושי ליישם חלק מהמבחנים הללו. במקביל אראה כי יש אינדיקציות נוספות שלא נמנו על ידי בית המשפט, שלדעתי יש לתת עליהן את הדעת ולהתחשב בהן. הדיון בעבודה מעלה שלוש תובנות בקשר לאינדיקציות ולמבחנים לקיומו של תום לב במסגרת הגנת העיתונאות האחראית, אשר יפורטו בפרק האחרון של העבודה.
בפרק הראשון של העבודה אציג את עיקריו של פסק הדין בעניין אילנה דיין, ואת הגנת העיתונאות האחראית. בפרק השני אדון בדרישת תום הלב, ואציג את האינדיקציות והמבחנים שמנה בית המשפט העליון לעניין דרישת תום הלב.
מבוא
פסק דין אילנה דיין
דרישת תום הלב
הבעייתיות באינדיקציות שקבע בית המשפט לעניין תום הלב
מבחן המניע
מבחן הפניה המוקדמת
משפט משווה
התובנות המוצעות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
