הליך פירוק חברה הינו הליך מורכב, וכולל לרוב גם תקופה של הקפאת הליכים ושל ניסיונות הבראה. תכליתו של צו הפירוק שונה מתכליתו של הצו להקפאת הליכים והסמכויות הניתנות לבעלי התפקיד המתמנים במסגרת כל אחד מהצווים האמורים הינן שונות. במסגרת העבודה אבקש לתאר את האופן בו מתפרקת חברה על ידי בית המשפט בגין העילה השכיחה ביותר – חדלות פירעון. במסגרת כך, אעמוד על תקופת הקפאת ההליכים ועל התכליות העומדות בבסיסה; על אופן סיווג הנושים בהסדר או פשרה שמטרתם הבראת החברה בתקופת הקפאת ההליכים; על תכליותיו של צו הפירוק, על הסמכויות המוקנות למפרק ועל מדרג הנשייה בין הנושים; על משמעות חיסול החברה. יודגש, כי העבודה מתמקדת בהליך פירוק על ידי בית המשפט בשל חדלות פירעון, ואיננה עוסקת בעילות פירוק אחרות על ידי בית המשפט, או בפירוק שאיננו נעשה על ידי בית המשפט כמו למשל פירוק מרצון.
עילות הפירוק על ידי ביהמ"ש
סעיף 257 לפקודת החברות[1] קובע מהן עילות פירוק חברה בידי ביהמ"ש בהאי לישנא:
בית המשפט רשאי לפרק חברה בהתקיים אחת מאלה:
(1) החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט;
(2) החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה;
(3) בוטלה;
(4) החברה היתה לחדלת-פרעון;
(5) בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק.
נראה כי עילת הפירוק השכיחה ביותר בגינה מתבקש צו פירוק מביהמ"ש, היא בשל חדלות פירעון של החברה.
מבוא
עילות הפירוק על ידי ביהמ"ש
הקפאת הליכים
צו פירוק
מדרג הנשייה
חיסול החברה
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
