העקרון של העלייה החופשית הוא אחד מיסודותיה המרכזיים של מדינת ישראל. כפי שנקבע במגילת העצמאות:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".[1]
בהתאם להכרזה ומדיניות זו, נחקק כשנתיים אחרי קום המדינה חוק מיוחד – חוק השבות, תש"י-1950[2]. חוק זה קבע שעלייתם של יהודים למדינה היא לא "הגירה" אלא זכות טבעית של
היהודים השבים לביתם.
כפי שמציין אבי פיקאר במאמרו[3], בדיונים בנוגע לחוק השבות נאמר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית לא משום שהיהודים מהווים את רוב תושביה אלא משום שהיא שייכת לעם היהודי: אין זו מדינה שיש לה עם אלא עם שיש לו מדינה, ולכן אין המדינה רשאית להגביל את זכויותיו של העם לעלות לארץ[4].
בהתאם לך, לאחר קום המדינה ובמהלך שנות ה- 50 הגיעו לישראל כמעט מיליון עולים חדשים. ואולם, העלייה של שנות החמישים היתה שונה לחלוטין מהעלייה של שנות השלושים והארבעים מבחינת ארצות המוצא של העולים.
1. מבוא
2. העלייה של שנות ה- 50 ומאפייניה
3. היחס המשפטי לעולים מארצות המזרח עד שנות ה- 70
4. מדוע מערכת המשפט הישראלית התעלמה מדיכוי והפליית המזרחים?
5. ניתוח דוגמאות מהפסיקה בין שנות ה- 50 ושנות ה- 70
6. סיכום
