בשורה ארוכה של פס"ד, ביטא ביהמ"ש העליון את חשיבותו של חופש הביטוי, והיותו אבן היסוד של הדמוקרטיה. אך כדוגמא לאמירות כנ"ל אזכיר את פרשת קול העם [1] בו קבע השופט אגרנט, כי "חירות הביטוי היא ציפור נפשה של הדמוקרטיה", פרשת ציטרין[2] בה נקבע כי "חירות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה", פרשת לאור [3] בו קבע השופט ברק כי "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה". ופרשת בן גביר [4] בו קבע השופט ריבלין כי: "חירות הביטוי היא אם החירויות". ועוד.
למרות היותו של חופש הביטוי ערך מרכזי, הרי ערך זה אינו עומד לבדו. קיימים ערכים נוספים, מרכזיים וחשובים, כמו חיי האדם וכבוד האדם, שחופש הביטוי עלול לפגוע בהם, ולכן לא ניתן לאפשר ביטוי שיש בו פגיעה בחיים ובכבוד. במקרה כזה יש לערוך איזון בין חופש הביטוי לבין הערך המוגן, המנוגד לחופש הביטוי.
הערכים המוגנים העיקריים המגבילים את חופש הביטוי הם ענייני בטחון, ביטוים מתסיסים של הסתה וגזענות, סודות רשמיים, לשון הרע, צנעת הפרט, הפרות של זכויות-יוצרים, ביטויי תועבה, פורנוגרפיה לקטינים ועוד.
רשת האינטרנט והרשתות החברתיות מהוות ערוץ מרכזי להחלפת רעיונות, להעברת מידע ולמימוש חופש הביטוי. גם הביטויים הנמצאים ברשת האינטרנט, כמו ביטויים אחרים, כפופים למגבלות משפטיות. בימינו האינטרנט הפך לאמצעי תקשורת מרכזי ודומיננטי, אשר מספר הגולשים בו, זמן הגלישה והמשאבים המוקצים להעלאה ולקידום התכנים בו הולכים וגוברים.
מבוא
חלק ראשון: חופש הביטוי
חשיבות חופש הביטוי
חופש הביטוי כזכות יחסית
חלק שני: האינטרנט וחופש הביטוי
חלק שלישי: דרכי האכיפה של פרסומים אסורים המופיעים ברשת
הענשה בדיעבד
חקיקה מיוחדת לתכנים באינטרנט
אכיפה חילופית
משפט משווה
חלק רביעי: תוכן האסורים שיש להחיל על הפרסומים באינטרנט
אסור לשון הרע
אסור הסתה לאלימות ולגזענות
סיכום
