עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה יוצר את ההפרדה בין החברה לבין בעלי המניות בה. פעולות שמבצעת החברה אינן נחשבות לפעולות שביצעו בעלי המניות, ופעולות שביצעו בעלי המניות אינן נחשבות לפעולות שביצעה החברה. על פי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, יש להתייחס לחברה כאל ישות עצמאית, העומדת על רגליה בפני עצמה, ובמנותק מבעלי המניות שלה. מרבית החברות המסחריות הן חברות "בעירבון מוגבל" (בע"מ), כלומר חברה שבה מתקיים עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ובעלי המניות אינם ערבים לחובות החברה. המשמעות היא, כי ככל שיש לחברה חובות, לא יכולים הנושים להיפרע באופן ישיר מבעלי המניות באופן אישי, והם יכולים לתבוע את החברה כישות עצמאית. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת ערבותם של בעלי המניות נשמרת, ככלל, גם כאשר החברה נקלעה לחדלות פירעון ואין לה יכולת לפרוע את החובות לנושים.
למרות ההכרה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, המחוקק מכיר באפשרות לעקוף אותו במקרים מסוימים. עקיפת העיקרון מכונה בחוק החברות[1] "הרמת מסך". הרמת מסך משמעותה כי ניתן כביכול להרים את מסך ההתאגדות של החברה, המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה, ובאמצעות הרמת מסך ההתאגדות ניתן לייחס חובות של החברה לבעלי המניות בה באופן אישי.
