פסק הדין הראשון: בר"מ 10212/16 דלי דליה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, (פורסם בנבו, 01.04.20).
עיקרי ההחלטה: לדעת הרוב, באופן עקרוני פגיעה בפוטנציאל תכנוני יכולה להיחשב ל"פגיעה" לצורך סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, אך זאת רק כאשר מדובר בציפייה סבירה המתבססת על מבחן אובייקטיבי הכולל לכל הפחות הפקדת תוכנית משביחה וקיומו של "דבר מה נוסף" שמתבטא בהיעדר מניעה הנראית לעין לאישורה.
עמדה אישית: עמדת בעלי המקרקעין הייתה כי יש להכיר בפגיעה בפוטנציאל תכנוני כ"פגיעה" לצורך סעיף 197, מאחר וה"פגיעה" לעניין סעיף 197 נבחנת על פי המבחן ההשוואתי. התימוכין לעמדת בעלי המקרקעין הן החלטות קודמות בהן נקבע כי יש להכיר בפגיעה בפוטנציאל תכנוני כ"פגיעה" לעניין סעיף 197[1]. עמדת רשויות התכנון הייתה כי אין להכיר בפגיעה בפוטנציאל תכנוני המבוססת על ספקולציה והשערה בלבד מבלי שננקטו פעולות תכנוניות המבססות ציפייה סבירה. רשויות התכנון הביאו כתימוכין פסיקה של ביהמ"ש המחוזי שבו נדחתה טענה לפגיעה בפוטנציאל תכנוני ובציפייה לשינוי תכנוני[2]. בית המשפט קבע כי ניתן להכיר בפגיעה בפוטנציאל תכנוני, אך רק אם התקיימו המבחנים האובייקטיבים של הפקדת תוכנית ו"דבר מה נוסף". החלטה זו מעדיפה את האינטרסים של הוועדה המקומית על פני האינטרסים של בעלי המקרקעין.
