גלוי וידוע שסעיף 2 לפק"ר[1] קובע את הכלל שהכל כשרים להעיד בכל משפט שמתנהל, זולת המקרים המנויים בסעיפים 3-4 לפק"ר. זאת ועוד, אף בית המשפט קבע חריגים שאוסרים העדה של עדים בבית משפט בסיטואציות כאלה ואחרות. אפוא, בעבודתי אעמוד ואדרוש על כל הסוגיות והכתרים שעומדות בפנינו כדלקמן:
במקרה דנן נראה שמדובר בשוטר שמעיד לחובת הנאשם בעדות ראשית, אולם דע עקא, הוא אינו זוכר פרטי טכני כגון כמות הסמים שנתפסה בשעת התפיסה. ראוי להוסיף תחילה, שחל איסור על התובע להדריך את העד להציע ולשים תשובה בפיו, כל אימת שעד אינו זוכר פרט כגון דא, אזי ברור שחל איסור על התובע להדריך את העד שהרי מדובר בעדותו של העד, ולא בעדות העו"ד. יחד עם זאת, גלוי וידוע לפני בית המשפט כאשר עסקינן בבריות, אזי ברור שהעדים עלולים לשכוח פרטים טכניים ומינוריים במשפט עקב לחץ, וזמן שחלף מאז המקרה האמור ועד לזמן העדות. אפוא, ישנה אפשרות שבית המשפט בתנאים מסוימים כן יתיר לרענן את זכרונו של העד באמצעות הצגת תצהיר על עדותו, או באמצעות כל רשומה אחרת אשר תסייע לו להיזכר על המקרה הנדון[2]. בפסק דין שניר[3] נקבעה דוקטרינת "כלל הקפאת הזכירה שבעבר" שלפיה כאשר עד מעלה על הכתב פרטיה של התרחשות שהוא עד לה בעבר, וכאשר הוא נקרא להעיד בבית המשפט בגין לגבי אותו מקרה, ברם, זכרונו של העד נמוג או זכרונו נפגע ביחס לאירוע, אזי בית המשפט רשאי לקבל את התרשומות כראיה לאמיתות תוכנה אשר באה להשלים את החסר.
