שאלה מס' 1
סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי[1] קובעת כי שופט של בימ"ש שלום או מחוזי רשאי לתת צו חיפוש לערוך חיפוש בכל בית או מקום באחד המקרים הבאים: א. החיפוש נחוץ כדי להבטיח הצגת החפץ הדרוש לצורך חקירה, משפט או הליך אחר. ב. יש יסוד להניח כי במקום מוחזק חפץ גנוב, חפץ הקשור לעבירה או חפץ למטרה בלתי חוקית. ג. יש יסוד להניח שנעברה עבירה נגד אדם הנמצא במקום או שמתכוונים לעבור עבירה נגדו. בעניינינו יכולות להיות רלוונטיות שתי העילות הראשונות, כי החיפוש נעשה על מנת למצוא את הסמים שהמשטרה חושדת שישנם במקום, ולכן החיפוש נחוץ כדי להבטיח הצגת חפץ הדרוש לחקירה ולמשפט, וכן יש יסוד להניח כי במקום מוחזק חפץ הקשור לעבירה או למטרה בלתי חוקית. אולם הבעיה היא שהצו מאפשר למשטרה לחפש רק בביתו של ריימונד, ואיננו מאפשר למשטרה לחפש בביתו של טום, שהוא בית אחר ביחידה נפרדת.
שאלה מס' 2
הערעור כוון, בין היתר, בקשר לחוקיות החיפוש שביצעו השוטרים ברכבו, ולאחר מכן בביתו, של הנאשם, שבו מצאו השוטרים סמים. לשיטת הרוב נכון היה להותיר את ההרשעה על כנה משום שבנסיבות המקרה התעורר "חשד סביר" לאור עבירות התנועה שביצע הנאשם ושבעקבותיהן נעצר על ידי המשטרה, וכן לאור המרחק שבו אותר מביתו, ונסיבות אלה מקימות חשד סביר לחיפוש ברכבו וגם בביתו של החשוד. קביעה זו שונה מקביעתו של בית משפט קמא, אשר סבר כי לא היה בנסיבות המקרה חשד סביר המצדיק חיפוש ללא צו שיפוטי. בית משפט קמא הרשיע את הנאשם שכן לעמדתו של בית המשפט קמא למרות הפגמים שנפלו, שכן החיפוש היה לא חוקי בהיעדר חשד סביר, אין לפסול את הראיות שנמצאו מאחר ויישומה של הלכת יששכרוב תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט, ועל בית המשפט לאזן בין חומרת הפגם לבין המחיר החברתי שבפסילת הראיה, ובנסיבות המקרה נכון היה להותיר את הראיות על כנן למרות הפגם שנפל במציאתן. עמדת הרוב בפסק הדין בערעור הסכימה לקביעה זו.
