חלק 1
(1) ס' 21(ב) לחסד"פ[1] קובע: "ביהמ"ש לא יתן צו מעצר לפי ס' קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולעניין ס' קטן (א)(1), לא יצווה ביהמ"ש כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה: (1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך... שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה; (2) לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור". ראיה לכאורה מהווה ראיה גולמית שביהמ"ש טרם בחן בשלב זה את אמינות הראיה, אלא התמקד בכך שאם יביא את אמונו המלא בראיה זו, יהיה זה בכדי להביא להרשעתו של הנאשם. הודאתה של תמי הינה הודאת חוץ המהווה ראיה לכאורה להוכחת האשמה, המופיעה בתיק המעצר של תמי. ס' 12(א) לפקודת הראיות[2] קובע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה וביהמ"ש ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". עפ"י לשון הס', נראה כי על המדינה להוכיח כי ההודיה נעשתה לאחר חקירתה המאומצת של תמי בידי חוקר מיוחד, וכן שההודאה הייתה חופשית ומרצון (ע"פ יששכרוב[3]).
חלק 2
(1) ס' 6 לחסד"פ[1] קובע: "הוראות חלק א' לפקודת העדות יחולו על חקירת חשוד בכפוף להוראות חוק זה". ס' 2 לפקוד העדות[2] קובע: "(1) קצין משטרה... רשאי לחקור בעל פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה; (2) אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה... חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית". עפ"י לשון הס', נראה כי על יוסי ובני חלה החובה להשיב לשאלותיו של חוקריהם, אולם משהפסיק לשתף פעולה יוסי עם חוקריו שכן שאלות החוקרים העמידו אותו בסכנת אשמה פלילית, היה יוסי רשאי להפסיק את שיתוף הפעולה עם חוקריו. נראה כי שתיקתו של בני לשאלות החוקר המשטרתי עולה לכדי הצדקה לשתיקה שכן מרגיש בני מרגיש מאוים וחושש לחייו מפני יוסי.
