הנחה רווחת היא כי השחיקה של הפורמליזם המשפטי הובילה לפגיעה בוודאות. למדנו כי הפורמליזם המשפטי עוסק בארגון נורמות המשפט במערכת הבנויה על פי היגיון פנימי, אופקי ואנכי כאחת, ללא שההליך השיפוטי יידרש לדון במישרין במציאות.
לפי הגישה הפורמליסטית, מהבחינה האופקית, נורמות המשפט צריכות להיות מאורגנות לפי קטגוריות משפטיות מוגדרות כשלכל קטגוריה מרכיב דומיננטי אחד שיאפשר למשפטן לאתר בסיפור העובדתי שלפניו את מאפייניו המשפטיים הרלוונטיים, למיין את האירוע לתוך הקטגוריה המשפטית המתאימה ולבסוף להחיל עליו את הפתרון המוצע באותה קטגוריה. מהבחינה האנכית, ביסוד כל תחום משפטי צריכים לעמוד כמה עקרונות יסוד כלליים, ומהם לנבוע בסדר היררכי יורד כללי משנה מפורטים יותר הנובעים מהעקרונות והכללים שמעליהם.
בצורה זו, המשפטן פועל לפי פרוצדורה, בצורה טכנית, ללא הידרשות לשאלות ערכיות. המשפטן אינו שואל אילו ערכים ואיזו חלוקת משאבים ישררו בעולם אם נורמה משפטית זו או אחרת תאומץ, אלא בודק איזו נורמה צריכה להתקיים בעולם בהתאם להיגיון הפנימי של המערכת הנורמטיבית הקיימת ובהתחשב במרכיבים המושגיים והלשוניים. יצוין כי תפיסה פורמליסטית זו אומצה בראשית המאה התשע עשרה על ידי משפטנים גרמניים, כך שהם הפרידו בין המשפט התקף לבין המימד הערכי של המשפט, בהתאם לשורשי תורת מדע המשפט.
בצורה טכנית כזו, נראה כי עבודת המשפטן אמורה להשיג רמת וודאות גבוהה באשר לתוצאה המשפטית, אך לטענת הריאליסטים כביקורת על הפורמליזם, הפורמליזם נכשל בניסיונו ליצור מידה גבוהה של וודאות במשפט, הואיל והפורמליזם אינו מתאר את המצב האמיתי עת שנדרשים לקבל הכרעה שיפוטית.
