הטקסט שבחרתי הוא פסק הדין של ביהמ"ש העליון בעניין סילבר[1]. בפסק דין זה עסק ביהמ"ש העליון בעתירה כנגד החלטה של יו"ר ועדת הבחירות לפסול את העותר, אדם שהורשע בעבירות סמים וישב בכלא, מלהיבחר לכנסת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק יסוד: הכנסת. סעיף זה קובע כי לא ייבחר לכנסת אדם שנדון לעונש מאסר של שלושה חודשים ומעלה, וטרם חלפו שבע שנים מיום שסיים לרצות את עונשו, אלא אם קבע יו"ר ועדת הבחירות כי בנסיבות העניין אין בעבירה משום קלון. טענת העותר הייתה כי יש לקבוע שהעבירות בהן הורשע אינן עבירות שיש עימן קלון, ולכן יש לאפשר לו להתמודד למרות שנדון ליותר משלושה חודשים בכלא וטרם חלפו שבע שנים מיום שסיים לרצות את עונשו.
ביהמ"ש העליון דחה את העתירה, ובמסגרת פסק הדין עמד ביהמ"ש על מושג הקלון שבסעיף 6(א) האמור. ביהמ"ש ציין כי המונח "קלון" הוא מונח עמום, בעל רקמה פתוחה, שנועד לתאר את הרכיב הבלתי מוסרי שבעבירה על פי הערכים והנורמות של החברה, שעשויים להשתנות מעת לעת. ביהמ"ש ציין כי במהלך השנים חלו שתי תמורות בפסיקה בקשר להגדרת ה"קלון": האחת, נעשה מעבר מסיווג של עבירות כעבירות קלון על רקע קטגורי, לגישה לפיה סיווג העבירה כעבירת קלון יהיה על פי נסיבותיה הספציפיות. השנייה, נעשה מעבר מהגדרה גורפת של המונח "קלון", לעבר גישה הבוחנת את קיומו של הקלון בהתאם לפונקציה של הוראת החוק שבה הוא נקבע. למשל, הוראות חוק הפוסלת כהונה ציבורית, כמו סעיף 6(א) האמור, יכולה לכלול הגדרה מחמירה ורחבה יותר של המושג "קלון" ביחס להוראת חוק שאיננה מכוונת לתפקיד ציבורי בכיר. לגופו של עניין קבע ביהמ"ש כי סעיף 6(א) יוצר "חזקת קלון", שהמועמד הוא זה שצריך להפריך אותה, ובמקרה הנדון לא עלה בידי העותר לעשות כן.
