בר"מ 10212/16 דלי דליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, (פורסם באתר בתי המשפט, 1/4/20).
החידוש המרכזי הוא שניתן לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בגין פגיעה שמהותה היא איבוד פוטנציאל תכנוני וציפייה לתוכנית משביחה, אך זאת רק "במקרים שבהם ניתן להצביע על פעולה תכנונית קונקרטית וקרובה לוודאי המבססת את הפוטנציאל התכנוני שעל פי הנטען "אבד" (פסקה 109) ביהמ"ש קבע כי שלב זה דורש לכל הפחות הפקדה של תוכנית ו"דבר מה נוסף". אותו "דבר מה נוסף" משמעותו אין מניעה הנראית לעין בקשר לאישור התוכנית, והתוכנית נמצאת בשלב ה"אל-חזור" על פניו. כלומר, ה"דבר מה נוסף" איננו מבחן הבוחן קיומו של רכיב מסוים במבחן חיובי, אלא מדובר במבחן שלילי. כך למשל אם הוגשו התנגדויות רבות לתוכנית שהופקדה, או שהתוכנית שהופקדה עומדת בניגוד לתוכניות קודמות שהופקדו, לא מתקיים אותו "דבר מה נוסף". החידוש העיקרי העולה מפסק הדין הוא, כי על מנת שניתן יהיה לבסס תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בגין פגיעה בפוטנציאל תכנוני, לא ניתן להתבסס על השערות וספקולציות גרידא בקשר לתוכנית המשביחה שאמורה לחול על המקרקעין, אלא התביעה צריכה להתבסס על ראיות ברורות ועל הוכחת קיומו של שלב מינימאלי מסוים המוכיח כי אכן הייתה לה לציפייה על מה להתבסס מבחינה אובייקטיבית.
פסק הדין ניתן במסגרת ערעור על כמה פסקי דין קודמים של וועדות הערר ובתי המשפט המחוזיים, אשר הדיון בערעור של כולם אוחד בפסק הדין.
