אמצע הלילה, צעקה מחרישה את שקט הישנים, ניידת מגיעה, גופתה של האישה שרועה על הרצפה, כתמי דם בכל עבר, בידיה שערות שאינן תואמות לשלה - נראה ומשכה את שערות התוקף - וטביעות אצבעות שאינן שלה נמצאו על שברי כוס זכוכית המגועלת בדם. חשוד נתפס, מתברר כי היה המאהב, אך הוא זועק כי הוא חף מפשע.
משפטו נפתח, תובעת ממולחת המבקשת לקדם קריירה משתלחת במאהב ומטיחה בו כי השערות שנתפסו הינן שלו, כי טביעות האצבע על הכוס השבורה – שלו. והאיש, נשבר על הדוכן ומייבב בבכי – אני חף מפשע. איש אינו מאמין והוא נשלח לכלא.
האם אכן הוא הרוצח נוכח הראיות שנמצאו בזירת הפשע או שמא הבעל שקיבל את תמורת ביטוח החיים של אשתו, גילה על הרומן וביקש לנקום בזוג, רצח את אשתו וזייף ראיות כנגד המאהב? האם ניתן היה לזייף את הראיות?
במרוצת השנים, מקרי הפשע היו נחקרים על פי ראיות נסיבתיות, כלומר: השערות העלו מחקירת הזירה, רמזים שהתגלו מעדויות שונות בחקירה וממצאים העלו במרוץ חקירה מתמשכת. לאחר מכן, למדה מערכת הזיהוי הפלילי את חשיבותן של ראיות פיזיות כמקור מהימן במציאת החשודים: טביעת רגל, פיסת בגד, שמיכה מוכתמת, שריטה לא מוסברת ועוד. ראיות אלו הינן ראיות המכילות שאריות חומר אנושי: דם, רוק, שערות, טביעות אצבע וכדומה, אשר מהן ניתן להוציא זיהוי DNA שבאמצעותו ניתן למצוא את החשוד האמיתי לכאורה, שכן לכל אדם חתימת DNA משלו ואין שני לו בעולם פרט לקרובי משפחה במעגל הראשון. כך הפכה מערכת הזיהוי הפלילי למעין מעבדה מדעית.
מבוא
בדיקות די אן איי – רקע
זיוף ראיות
משפט משווה
סיכום
ביבליוגרפיה
