חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996[1], הינו חוק המעניק בכורה לעקרון אוטונומיית המטופל. ככלל, אינטרס זה מועדף בו על פני אינטרסים אחרים. החוק הסמיך את ועדת האתיקה של בית החולים, לפעול שלא לפי נטיית החוק, ולכפות טיפול רפואי על פרט כשיר המסרב לטיפול, סירוב אקטיבי. במקרים מסוימים, המוגדרים בסעיף 15(2) לחוק, החוק מאפשר לפגוע בזכות סירוב זו.
1. כדי לבחון את השאלה האם היה מקום לפנות לוועדת האתיקה לקבל אישור לביצוע הטיפול יש לברר תחילה האם התנאי הראשון בפניה לוועדה מתקיים. התנאי הראשון הוא האם המטופל כשיר לקבל החלטה והאם הסירוב לקבלת הטיפול הינו סירוב מדעת. בנוסף יש לברר האם המטופל נמצא במצב של סכנה חמורה והאם הטיפול לו הוא מסרב חיוני להצלת חייו או למניעת נכות חמורה בלתי הפיכה. לפיכך, במקרה של ענת גוב ז"ל, ענת חולת סרטן, צלולה וכשרה בדעתה, מקבלת טיפול חלקי. לשיטתה לא מקבלת טיפול שלא עושה לה טוב. ההחלטה שלא לקבל טיפול שחיוני להצלת חייה הינה החלטה מדעת, יתרה מכך, לטענתה כל עוד היא תפקדה "וזיהתה את עצמה במראה" לא היה הכרחי בעיניה לקבל טיפול שישנה אותה באופן שכבר לא תוכל לזהות את עצמה. כלומר, לא מדובר במטופלת לא כשירה אלא בהחלטה מודעת של אישה שכשרה בדעתה אשר החליטה, החלטה אמיצה ועצמאית בנוגע לחייה. לגבי מצבה הרפואי של ענת, התנאי הנוסף שבלעדיו אין הוועדה מוסמכת להורות על ביצוע הטיפול בניגוד לרצון המטופל הוא שהטיפול צפוי לשפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, זו שאלה רפואית המשלבת הערכה ערכית האם השיפור הוא "במידה ניכרת" או לא, אין עוררין כי מחלת הסרטן מסכנת חיים ואכן הטיפול המוצע יכול להציל חיים. אמנם הטיפול במחלת הסרטן הציל אלפי אנשים, אבל אין בטוחה בטיפול, והוא עלול גם שלא לרפא את המחלה. לכאורה לפי התנאים של סעיף 15(2) היה מקום לפנות לוועדת האתיקה.
