אמונה דתית במערכת הבריאות

הזכות לבריאות הינה אחת מזכויות הפרט החשובות ביותר, שבלעדיה אין כמעט משמעות לכל שאר זכויות היסוד האחרות. הזכות לבריאות מטילה חובות על המדינה לפעול להבטחת שירותי בריאות הולמים לכל אזרח בישראל, בצורה שוויונית כחלק מחובותיה הכלליות של מערכת הבריאות כרשות מנהלית. על מנת להבטיח את הבטחת הענקת השירותים הרפואיים בצורה שוויונית, מחויבת מערכת הבריאות הציבורית לתת את הדעת על מגוון הקבוצות המרכיבים את אוכלוסייתה המגוונת של מדינת ישראל. כידוע, האוכלוסייה במדינת ישראל כוללת מגוון רחב של קבוצות מיעוט, שביניהם ניתן למנות את קבוצות העולים ממדינות שונות, המיעוט הערבי והמיעוט החרדי.

במסגרת המאמר אבקש להתמקד במערכת היחסים שבין הציבור החרדי למערכת הבריאות, בהתמקד בנגישות. המונח "מערכת הבריאות" הינו מונח רחב, הכולל בתוכו הן את המוסדות הציבוריים, כבתי חולים ציבוריים וקופות החולים, והן את המוסדות הפרטיים. במסגרת המאמר לא אעסוק בסוגיית הנגישות למוסדות פרטיים, אשר לגביה יש לדון בעצם החובה למתן שירותים שוויוניים – סוגיה המצדיקה דיון נפרד, אלא בסוגיית הנגישות למוסדות ולארגונים הרפואיים הציבוריים, המעניקים את השירותים הבסיסיים והחיוניים ביותר לכל אדם, ואשר אין חולק לגבי חובתם לנהוג בשוויוניות.

בניגוד לבעיית הנגישות הפיזית, זו המתעוררת למשל לגבי קבוצות אוכלוסייה המתגוררות באזורים בהם לא ניתן מענה הולם מצד מערכת הבריאות הציבורית, הרי שככלל בעיית הנגישות של הציבור החרדי למערכת הבריאות איננה נובעת מקושי פיזי.

1. מבוא

2. אמונה דתית במערכת הבריאות

2.2 הזכות לבריאות ולשוויון במערכת הבריאות

2.3 נגישות דתית למערכת הבריאות

2.4 מגבלות דתיות של הרופא המטפל

2.5 נציגות אנשי דת בוועדות בריאותיות

3. חופש הדת וצרכים דתיים במערכת הבריאות

3.1 חופש הדת

3.2 המתח בין האינטרס הציבורי לצרכים דתיים

3.3 התחשבות בדתו של המטופל

4. הפרדה ומדיניות דתית בקופות חולים

4.1  הלבוש בקופות החולים ה"דתיות"

5. סיכום

6. רשימה ביבליוגרפית