העבירה של אי-מניעת פשע מוגדרת בסעיף 262 לחוק העונשי, תשל"ז-1977[1]:
"מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים".
השופט מ' חשין ככה תיאר את העבירה הזאת במסגרת פסק דינו שניתן בעניין הר-שפי[2] הידוע לכולם:
"עבירה זו של אי-מניעת פשע, עבירה יחידה ומיוחדת היא במינה. ככל שרב ייחודה כן מתרבים והולכים השקלא-וטריא בעניינה, והביקורת הנערמת סביב-לה אינה מעטה".
מרים גור-אריה מסבירה במאמר שלה[3] שעבירה של תרגום לעברית. אי-מניעת פשע כפי שהיא מוגדרת במשפט הישראלי מהווה חריג, משום שמדובר בעבירה מחדלית שמטילה על אזרח חובה לדווח למשטרה על כך שאדם אחר זומם לבצע פשע, וזאת סדרך של קביעת חובה לנקוט אמצעים סבירים אחרים למניעת הפשע[4].
כפי שמסבירה המחברת, בדרך כלל המשפט הפלילי אוסר על ביצוע של מעשים – כאשר התנהגות של אדם עלולה ליצור סכנה של נזק לאדם אחר או לחברה. כאשר מדובר בהטלת אחריות פלילית על התנהגות של הימנעות ממעשה (מחדל), בגין אי התערבות כדי להציל אדם אחר שנמצא בסכנה – הדבר מחייב הצדקה מיוחדת.
1. מבוא
2. עבירה של אי-מניעת פשע בראי היסטורי
3. עבירה של אי-מניעת פשה בדין הישראלי
4. יסודות העבירה של אי-מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין
5. טיעונים נגד ובעד האיסור הפלילי בהתאם לסעיף 262 לחוק העונשין
6. סיכום
