קרקע היא משאב מוגבל. היא נחשבת לאחת מסוגי הרכוש הקדומים והיציבים ביותר. למרות כמותה המוגבלת ולמרות שכמותה קבועה ובלתי משתנה , הקרקע צריכה לספק צרכים של אוכלוסייה ההולכת ומתרבה במהירות. לקרקע ערך רב במספר מישורים. לקרקע ערך כלכלי כרכוש, לקרקע ערך כמקור לפרנסה, הקרקע משמשת בית מגורים, וטריטוריה לאומית. בעיני הפרט לעתים מלבד חשיבות הכלכלית נלווה לקרקע גם ערך רגשי. למרות זאת, כאשר מצטמצמים המשאבים הציבוריים, אין לממשל ברירה, אלא, לקחת מהאזרח באמצעים שונים את הקרקע שבבעלותו, על מנת שהשלטון יוכל לממש את חובתו לספק לכלל האזרחים את "צרכי הציבור" להם הוא מחויב. התפיסה העומדת מאחורי התערבות המדינה בקניין הפרטי, רואה בקרקע משאב ציבורי של האומה, גם כאשר הקרקע מוחזקת בידיים פרטיות. [1]
הדרך העיקרית של רשות לקחת מהפרט קרקע היא באמצעות הפקעה. הנימוק של הרשות להפקעה הוא הנימוק של "צורך ציבורי". חוקי הקרקעות העיקריים המסמיכים את הרשות להפקיע קרקע מהפרט מגדירים את ה"צורך הציבורי" באופן רחב ולא בכדי. "צורך ציבורי" הוא מושג המקבל משמעות שונה בתקופות שונות, ולכן נזקק המחוקק להגדרה גמישה למונח "צורך ציבורי", על מנת שהגדרה זו תוכל לשמש את הרשות גם כאשר משתנים הנסיבות.
מבוא
חלק ראשון: מהי הפקעה
רכישה כפויה
חלק שני: הגדרת המטרה הציבורית בחוקי ההפקעות
פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943
תיקון 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)
חוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965
"צורך ציבורי" עפ"י חוק התכנון והבנייה
מקרים מיוחדים
הפקעת קרקעות בראשית ימי המדינה
חוק ההסדרה
חלק שלישי: מהותו של ה"צורך הציבורי"
ההצדקה העיונית להפקעה לצרכי ציבור
הפגיעה של הליך ההפקעה בזכויות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
בג"צ קרסיק - כנקודת מפנה
חלק רביעי: השלכת "הצורך הציבורי" על חוקיות ההפקעה
השגה על עצם חוקיות ההפקעה
הפקעה לצורך העברת הקרקע מפרט אחד לפרט אחר
נסיבות שאירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית על ההפקעה
זניחת הצורך הציבורי שביסוד ההפקעה
שימוש בקרקע שהופקעה למטרה אחרת מהמטרה שלשמה בוצעה ההפקעה
סיכום ומסקנות
מקורות
