המחזה "חפץ" (1971) היה ההצלחה הגדולה הראשונה של המחזאי חנוך לוין, ולמעשה היה המחזה שהפך אותו לאחד המחזאים המוכרים ביותר בישראל. הוא זכה בפרסים חשובים ואפילו נכנס לתוכנית הלימודים של משרד החינוך.
כמו כל יצירה חשובה, אפשר לנתח את המחזה הזה בצורות שונות מאד. אבל יש נושא אחד שהוא מאד בולט במחזה וקשה מאד להתעלם ממנו – השפלה. כמו שאחת מהביקורות הראשונות עליו כתבה בכותרת שלה, המחזה הוא "היררכיה של השפלה".[1] גיבורי המחזה מנסים להשפיל אחד את השני בלי הפסקה, ומי שמושפל ממהר לנסות להשפיל מישהו אחר. יש כמובן עוד דברים במחזה הזה, אבל הכבוד האבוד של הדמויות הוא ללא ספק מוטיב מרכזי במחזה. אבל כבוד והשפלה יכולים להיראות כמו נושאים פשוטים מדי, שקופים מדי. אלה לא הנושאים שנהוג היום לדבר עליהם בניתוח האקדמי של התיאטרון. למעשה, כמו שנראה בהמשך, יש מבקרים שגם אומרים שניתוח שמתרכז בנושאים האלה הוא לא מתוחכם מספיק.
אולי הסיבה לזה היא שאלו הם נושאים שנראה שאין הרבה מה להגיד עליהם, בגלל שהם כאילו פשוטים מדי. אבל יש לזה יוצא דופן חשוב אחד. הסוציולוג ארווינג גופמן, שנחשב לאחד מהסוציולוגים החשובים ביותר במאה העשרים, בנה את הקריירה שלו על פיתוח תיאוריה מורכבת של הדרך שבה אנשים עסוקים בלהציג את עצמם בפני אחרים, מעל לכל בשביל לשמור על הכבוד שלהם.
הקדמה
1 חנוך לוין והמחזה "חפץ"
2 ארווין גופמן והצגת העצמי
3 כבוד והצגה עצמית ב"חפץ"
סיכום
ביבליוגרפיה
