הגישה ה(אֶנ)אקטיבית לתפיסה החושית והשלכותיה לגבי הבעיות הפילוסופיות של הצבע
המחשבה על הצבע העלתה במהלך השנים אתגרים משמעותיים: פסיכולוגיים, אפיסטמולוגיים ומטאפיזיים. האם הצבע קיים כשלעצמו כאיכות של הממשות? ישנם הסבורים שהצבע הוא דווקא דוגמא טובה לאופי הבלתי-ריאלי של חלק משמעותי מן העולם אותו אנו חווים. לכל הפחות, כך נטען, מדובר בתופעה המסבה את תשומת לבנו לאופיה המסתורי של התודעה, שאינה מצטמצמת לסך העובדות הפיזיקלית על העולם החומרי. המחשבה על הצבע, אם כן, מציפה אל פני השטח חידות מביכות לגבי הקשר בין תודעה ומציאות ובין נפש וחומר. ואולם, אלווה נווה טוען שהבעיות הקשות הללו נוצרות רק כאשר מאמצים את תיאוריית הקוואליה של הצבע (Noë, 2004). בעזרת גישה אחרת לתפיסה החושית, הגישה ה(אֶנ)אקטיבית (enactive), ניתן להשיג הבנה של הצבע שתהיה הן נאמנה יותר לחוויה האקטואלית של ראיית צבע, והן בעייתית פחות מבחינה פילוסופית.
להלן אציג במעט יותר פירוט את בעיית הצבע, ובפרט את האידיאליזם והדואליזם אליהם מובילה לכאורה המחשבה על הצבע. לאחר מכן אבחן בקצרה את הגישה הגישה ה(אֶנ)אקטיבית לצבע, ואשאל האם גישה זו באמת פוטרת אותנו מכמה מהאתגרים המסורתיים המטרידים פילוסופים מזה אלפי שנים. מסקנתי לגבי כך תהיה שלילית, ואולם, הגישה ה(אֶנ)אקטיבית אינה חסרת ערך כלל, בין השאר משום שהיא מסיבה את תשומת לבנו לתהליך המורכב של התפיסה החושית.
לענייננו ישנם שני אתגרים עיקריים אשר מעלה המחשבה על הצבע. אכנה אותם כאן "אידיאליזם" ו"דואליזם". לדעתי מדובר בחשבון הארוך באותה סוגיה יחידה, ואולם יועיל לנו כאן לדבר עליהם כעל שני פרקים נפרדים במחשבה על הצבע (ועל התפיסה החושית בכלל).
