חלק א: עולם החומר על-פי דקארט, לייבניץ ושפינוזה
החלק הקונסטרוקטיבי במשנתו של דקארט מתחיל מעוגן מיוחד: הקוגיטו, האמירה "הנני" והמפגש הבלתי אמצעי עם יש אמיתי וודאי: היש החושב (דקארט, 2006: עמ' 54). מכאן, לאחר שהוא לומד מן הקוגיטו על הקריטריון של ברירות ומובחנות, דקארט ניגש לבחון אם יהיה בידו לשחזר את עולם החומר שנאבד לו בראשית הגיונותיו. אף מבלי לדעת עדיין אם קיים חומר, ברור לדקארט שמהותו מוכרחה להיות נבדלת מהיש החושב, משום שהאני מסוגל לחשוב עצמו ללא גוף (שם: עמ' 56- 57). במילים אחרות, את החומר, אם הוא קיים ואם לאו, עליי להבדיל מן האני, שהרי האני הוא בדיוק זה שאיני חופשי בשום אופן להגיד עליו "אם קיים ואם לאו". המעמד האפיסטמי המיוחד של הנפש מקנה לה בה-בעת נבדלות אונטולוגית: הנפש והגוף הם עצמים נפרדים.
חלק ב, שאלה 2: הסתירה הגורלית (והבלתי נמנעת) במשנתו של דקארט
דקארט טוען שהקוגיטו הוא ניצחון על כל ספקנות ולכן נקודת התחלה הכרחית לפילוסופיה ודאית. זאת לאחר שהוא אינו מקבל לתפקיד זה אפילו את יסודות המתמטיקה וההיגיון משום שהם עקרונית מוטלים בספק. משמע שהקוגיטו איננו היקש לוגי גרידא, אלא אירוע בעל ייחודיות אפיסטמית ואונטולוגית. מאז ומתמיד פילוסופים העמידו כנגד הספקנים הכרות יסוד שלכאורה אף אדם אינו יכול להכחיש בכנות, אך דקארט עושה כאן משהו אחר וחדש: הקוגיטו ודאי, לא סתם כמו "אמיתות התבונה" המסורתיות, ואף לא במידת עוצמה גדולה יותר, אלא באופן שונה לחלוטין.
