חלק ראשון
גולדברג מעידה על עצמה במאמרה "על אותו הנושא עצמו", שנכתב עם פרוץ מלחמת העולם השניה, כי השקפת עולמה היא זו המנחה אותה שלא לכתוב שירי מלחמה. באמונתה הפשוטה, לדבריה, מאמינה היא בלב שלם כי כ אם יש ערך לחיי האדם, הרי שהערך הזה הוא בעיקר בדברים 'הקיימים מיום היותו אדם', כגון לטבע הבריאה, היקום, צחוקם של ילדים, וזאת "כי מתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש". גולדברג מאמינה כי נעים יותר לשמוע שירת ילדים פשוטה וטיפשית, מאשר קולות מעולים של תותחים, כי 'גופו של האדם החי, המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא ולשנות', חשוב יותר לחיים מכל גוויות של הרוגי מלחמה, יהיו גיבורים ככל שיהיו, ושדה שיבולים פורח לעולם יהיה יפה יותר ממקום שממה כתוצאה ממלחמה וטנקים שחירבו אותו.
סירובה של גולדברג לכתוב שירי מלחמה אינו נובע מטענה אסתטית לשירה בדברים אלו, אלא מטענה מוסרית שלפיה בני האדם מבקשים תמיד למצוא פתרון במלחמות אכזריות. לדבריה, המחשבה שניתן למגר רשע בעולם רק באמצעות טבח, נובעת 'מעצלות מחשבתית', ובמשך דורות רבים השתמשו רק במלחמה, באופן שגוי ומבלי לחפש אפילו פתרון אחר ראוי, שאין דם רב נשפך בצדו.
חלק שני:
סיפור זה התרחש בשנים 1914-1930, בישראל, ובייחוד בשנים 1917-18, כשהקרבות בישראל הגיעו לפתח תקוה שנכבשה על ידי הבריטים.
זהו סיפור מלחמה, שמקדיש במה לאזרח במלחמה, ולא רק לאזרח, אלא לאשה. סיפורה של אישה, שאין לה שם, ואולי גם לא זהות משל עצמה ("בנים שניים באו לה, בהיסח הדעת כמעט"; "הבעל אשר לא היה אהוב עליה אך גם לא שנוא") שחיה עם משפחתה בלבנון. משפחתה נהנתה משפע כלכלי בהיות בעלה סוחר אמיד. אולם הדברים השתנו כשהגיעה מלחמה - "הפירות הטובים הלכו חינם אל פיות הצבא, חינם אין כסף, ובני האדם גורשו מגן עדנם". ניסוח זה מעביר את החמלה הנתונה לרוב לחיילים, לגיבורים בשדה הקרב, אל האזרח הקטן והפשוט, קורבנו של המלחמה, שאמנם אינו עומד בחזית ונלחם, וסיכוייו להשאר בחיים גדולים משלו אלו בחזית, אולם המלחמה מחוללת מהפך בחייו, ונוטלת ממנו לחמו, לטובת החיילים "הגיבורים והאמיצים". ואילו החיילים הללו מותירים את האזרח חשוף לסכנת הרעב.
1. חלק ראשון
א. לאה גולדברג ושירי מלחמה
ב. דן מירון אודות "קבר בנים" של הסופרת רחל הנדל
2. חלק שני
גן שחרב/אסתר ראב
