"כי מנגד תראה את הארץ": המבוקש שאין להשיגו ב"ספר המעשים" לעגנון.
עשרים הסיפורים המופיעים ב"ספר המעשים" ראו אור בבמות שונות בין השנים 1932 ל-1953. תחילה התפרסמו חמישה סיפורים בעיתון דבר, בתאריך 13 במאי 1932. סיפורים אלה, בסדר נתינתם, הם: "האבטובוס האחרון," "התעודה," "אל הרופא," "הנרות," ו"ידידות." סיפורים נוספים ראו אור בהמשך, ובשנת 1941 הופיע "ספר המעשים" כחטיבה נפרדת בספר "אלו ואלו." במהדורת כתבי עגנון שראתה אור בשנת 1953 הועבר "ספר המעשים" לכרך "סמוך ונראה," ומספרם של הסיפורים גדל לעשרים.
הסיפורים – ובעיקר החמישה הראשונים, שראו אור בעיתון דבר, אכסניה שלא היתה ביתו הטבעי של סופר כעגנון – התקבלו בפליאה, ונתפסו כחריגים במכלול יצירתו של עגנון עד לאותה עת. מי שנתפס כסופר האמון על מסורת ריאליסטית ובעיקר כמספר שעסק בהוויה היהודית, פרסם לפתע סיפורים סוריאליסטים, בעלי נופך מודרניסטי מובהק. "ספר המעשים" מערער על ממשותה של המציאות, שובר את תפיסת הזמן המוכרת לנו, ומבטא חרדה קיומית שאין לה פשר. מתים וחיים משמשים בספר בעירבוביה, והסיפורים עצמם נקראים לעתים כחלום בלהות. היו שהצביעו על השפעה אפשרית של קפקא, אך עגנון הכחיש זאת בתוקף.
