הציפור היא ייצוג עתיק יומין לנפשו של האדם בתרבות המערבית, בתרבות היהודית וגם בתרבויות העתיקות כפי שאפשר לראות בהירוגליפים של מצריים העתיקה, שם הייתה הציפור אחד מהסמלים של כתב החרטומים. בתנ"ך מצויים ששה עשר אזכורים של המילה ציפור, בהם זה שנבחר על ידי טלי ארגוב כשם למונוגרפיה שכתבה על יאיר הורביץ, ציפור בודד על גג: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל-גָּג" (תהילים ק"ב פסוק ח'). מתהילים, דרך הציפור של ביאליק המסמלת את הכיסופים לארץ ישראל ולרוחות החדשות של תנועת ההשכלה, טסה ציפור הנפש. זו של רחל שפירא שעשויה מאבן ונמצאת בנפאל הרחוקה וגם הציפורים המצויות בראשיהם של האנשים, טסות הלאה על ציר הזמן. מוטיב הציפור מופיע בשירתו של אצ"ג, בשירת אלתרמן ובעוד קורפוסים שיריים מן הספרות העברית והוא גם מוטיב מרכזי בשירתו של יאיר הורביץ ובני דורו, בהם המשוררת יונה וולך.
באחד הסיפורים החסידיים אודות הבעש"ט מסופר על עלייתו לעולמות העליונים בעת התפילה, המבוססת על התפיסה המיסטית של עלייה רוחנית עד המדרגה שהוא מכנה “קן ציפור“. הבעש“ט מספר בסיפור זה לתלמידיו על התהליך שהוא עובר, כשהוא מטפס בסולם אנושי שבנוי מכל המתפללים עד שהוא מגיע לציפור בצמרת האילן ולוקח אותה. קן הציפור, אם כן משמש בסיפור זה כסמל להתעלות רוחנית, לנטישת עולם החומר ומעבר לעולם הרוח על ידי ציבור שלם בהשראת מנהיגו הרוחני.[1]
מבוא
פרק א': הציפור והפואטיקה של יאיר הורביץ ובהשוואה ליונה וולך
פרק ב': ניתוח השוואתי של שירי הורביץ בראי מוטיב הציפור
סיכום ומסקנות
רשימה ביבליוגרפית
נספחים.
