בחרתי לדון בעבודה זו בשני שירים קצרים מתוך היצירה כפפות שהיא מעין סיפור בחרוזים על אהבה ועל הקשר בינה לבין הדימוי העצמי. הסיפור בנוי כמחזור שירים פנטסטיים, חסרי כותרת, המספר על נשף ריקודים של השועלים בלילה קר ביער, שהוא אירוע דמיוני, מעין חלום. מרת שועלה המכונה לאורך כל היצירה "נחמדה" יושבת בפינה ומחכה לבן זוג מתאים אתו תרקוד בנשף. היא בררנית מאד ולא נענית לכל אחד ולבסוף, מזמין אותה מר שועל המכונה לאורך כל היצירה "מהולל" והיא נענית לו. הם יוצאים במחול, שניהם עוטים כפפות, כמו כל משתתפי הנשף שעוטים כפפות אך לא נעליים ורוקדים יחפים. אלא שלמרבה הצער והאימה של השועלה היא מגלה שבכפפה שלה יש חור דרכו בולטת ציפורן לא גזוזה שדוקרת את בן זוגה מעת לעת בזמן הריקוד. למרות הפגם שנראה לה נורא, מר שועל המהולל לא מוותר עליה, ומגלה כי גם לו יש ציפורן כזו בדיוק החודרת את כפפתו. בעיניו אין זה פגם כלל וכלל. בסופו של דבר הסוף טוב והם נשארים יחד לאחר שכל אחד מהם קוצץ בשיניו את הציפורן המפריעה. כך הם מסלקים את האלמנט הפרובלמטי, מתגברים על הקושי ומגשימים את אהבתם. בתוך כך, מקבלת השועלה שיעור בשיפור הדימוי העצמי והבטחון החברתי וגם לומדת שלהיות מאד בררנית- לגבי עצמה ולגבי אחרים, אינה גזירת גורל ואפשר גם אחרת.
