כאן במשלוח הזה
אני חווה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני
השיר בו בחרתי לעבודת הסיכום שלי נקרא "כתוב בעפרון בקרון החתום". אני זוכרת את השיר הזה מתקופת נעוריי, עת היו מקריאים אותו בטקס יום השואה בבית הספר, אני זוכרת שהשיר התנגן לי בראש הלוך ושוב, משום שהדבר הראשון אליו שמתי לב זה שאין נקודה (ככתוב במקור) בסוף המשפט האחרון בשיר.
לא סתם היו מקריאים אותו מספר פעמים ברצף במהלך הטקס, השיר בנוי כמו גלגל, השורה האחרונה:" תגידו לו שאני"..... מתחברת מעצמה לשורה הראשונה :"כאן בקרון הזה". וכך נוצר לפנינו טקסט כמו בלתי נגמר, שבדמיונה של בת ה17 שהייתי, מתנגן בצליל החזרתיות של גלגלי הרכבת.
וכך אתחיל גם את ניתוחו של השיר, בתחושת חוסר הזמן או בלבול בין זמנים שונים. הדבר בא לידי ביטוי כבר במילה הראשונה- "כאן", המובילה לבלבול ראשוני בקרב הקוראים- כאן איפה? ומתי? הרי מיד במילה השניה "במשלוח" ברור לנו שלא מדובר בכאן, במציאות חיינו הנוכחית. ועוד יותר בקרב הקוראים היהודים-ישראליים אשר מקשרים באופן מיתי בין המילה משלוח לבין מה שהתרחש בשואה- וזה בטח לא כאן ועכשיו.
לה קפרה (2006) מתייחס במאמרו לבלבול ההבחנה בין זמנים כאי החלטיות המבלבלת בין עצמי לאחר וקשורה לאחד ממנגנוני ההתמודדות עם טראומה. לטענתו מדובר בחלק מההפגן הפוסט טראומתי, אשר במסגרתו נרדף האדם על ידי העבר ונתפס לחזרה כפייתית על סצנות טראומטיות, בדיוק כפי שמבצע פגיס בתיאור הסיטואציה הטראומתית של אם שמאבדת את אחד מילדיה במהלך הכאוס של משלוח יהודים בקרונות רכבת.
