מטרתה של עבודה זו היא לחקור את תפקידו של המרחב החדרי בכינון הנראטיב, העלילה והדמויות בשני סיפורים קצרים שכתב ש"י עגנון בתקופות שונות ובהקשרים שונים ביצירתו. נשאף לטפל במרחב החדרי, האינטימי, המחייב בני אדם לשהות בקרבה פיזית ומקרין מתוך כך על המתרחש בנפשם נוכח הנסיבות. ננסה להוכיח כי תכונותיו של המרחב החדרי מקרינות ומשפיעות על כל המתרחש בסיפור ברובד הגלוי וברובד הסמוי כאחד. זאת נעשה באמצעות התייחסות ניתוחית לשני סיפורים קצרים מפרי עטו של עגנון: "אחות" ו-"לבית אבא".
הבחירה בשני הסיפורים הללו אינה מקרית והיא נעשתה דווקא משום היותם כה שונים זה מזה הן מבחינת מקומם ביצירתו של עגנון מבחינה כרונולוגית וסגנונית והן מבחינת סוגת המשנה שלהם: "אחות" הוא סיפור ריאליסטי מודרני, ואילו "לבית אבא" הוא סיפור סוריאליסטי מיסטי מודרני אף הוא המעלה סוגיות קיומיות בעוד דמיון וחלום משמשים בערבוביה ומעוותים כל נראטיב הגיוני. נראה כי הבדלים סגנוניים אלה בין הסיפורים לא משפיעים על העובדה שהמרחב החדרי הוא אלמנט מרכזי ומכונן של העלילה ושל התפתחות הנראטיב כמו גם של עיצוב הדמויות.
ראשית וראשונה, נערוך סקירה קצרה של מאפייני הז'אנר, הסיפור הקצר, כפי שהם מופיעים במילון מונחים לספרות. בהמשך נדון באופן מעמיק בכל אחד מן הסיפורים ולסיום נסכם ונשווה את אופן תפקודו של המרחב החדרי בשתי היצירות בצל תפקידו המכונן של המקום בכלל: חדרים, בתים, פרוזדורים, כניסות ויציאות ביצירות.
מבוא
פרק א': חדרי הלב ופרוזדוריו ב-"אחות"
פרק ב': פרק ב': חדר, חרדה וחלום ב-"לבית אבא"
פרק ג': בין חדר לחדר
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
