מטרתה של עבודה זו לעמוד על עיצוב המרחב כאלמנט פרשני בסיפורו של עמוס עוז "ילד קטן", מתוך הספר בין חברים שמכיל סיפורים מחיי הקיבוץ, כפי שהיו בשנות החמישים, עת התנסה בהם עוז באופן אישי. הסיפור עוסק ביובל המנוזל, ילד בן חמש, בן לרוני וללאה שינדלין שהוא ילד שלא מתאים לטיפוס הילד הצבר בגרסתו הכנענית-ילידית ("בנים לא משחקים בבובות", עוז, 2012 עמ' 83) וכתוצאה מכך סובל מהתעללות מידי חבריו בבית הילדים, עד אשר אביו נחלץ לעזרתו תוך התקף זעם שסותר את כל העקרונות החברתיים והאידאולוגיים של הקהילה. בתוך כך נחשפים לעיני הקורא חיי הקיבוץ, ובמיוחד חייהם של הילדים בקיבוץ בתקופה בה היתה נהוגה הלינה המשותפת של הילדים בבית הילדים שהיה ביתם רוב שעות היממה. הילדים פגשו את הוריהם יום יום למשך עשר דקות אחר הצהריים ועוד עשר דקות בעת ה-"השכבה" בערב.
ברצותנו לנתח את עיצוב המרחב על פי המודל שמציע גבריאל צורן (צורן, 1981, עמ' 24-27), נפנה תחילה למישור הטופוגרפי של הסיפור. עמוס עוז מציג לפנינו מקום שבנוי כמו בובת ה-"בבושקה" הרוסית: קיבוץ יקהת הוא המקום הגדול ביותר, הקליפה החיצונית, המרחב הפיזי שעצם קיומו הוא תולדה של אידיאולוגיה, של היסטוריה ושל מוסכמות חברתיות ופוליטיות. בתוך הקיבוץ, ענפי המשק השונים ובהם הרפת, מקום עבודתו של רוני אביו של יובל, המשמשת לו מפלט ממקום מגוריו- הדירה המשפחתית עם לאה שתמיד מדיפה ריח של עשן סיגריות.
