רציונל
מטרתה של עבודה זו היא לבחון את גישתן של שתי משוררות, דליה רביקוביץ' ויונה וולך, לרעיונות פמיניסטיים ולמחאה הפמיניסטית באמצעות שירתן. שמה של העבודה לקוח מספרה של אורלי לובין "אשה קוראת אשה" המספק גישה מתודולוגית לקריאה מחודשת של טקסטים קיימים. על-פי לובין, יש צורך במה שהיא מכנה "קריאה חתרנית פמיניסטית" כדי לעמוד בדיעבד על מחאה פמיניסטית בטקסטים שלא בהכרח נכתבו מתוך ראייה פמיניסטית. לפיכך, המתודולוגיה שתינקט בניתוח תתבסס על פירושם של מאפיינים פואטיים ואסתטיים נשיים מתוך גישה ניתוחית פמיניסטית, דהיינו "קריאה חתרנית". [1]
היצג
דליה רביקוביץ, 1936-2005 , משוררת השייכת לדור המודרניסטי בשירה העברית, אולם הושפעה גם מקודמיה דוגמת ביאליק, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. נולדה ברמת-גן למשפחה נורמטיבית. בילדותה המוקדמת התייתמה מאביה ומגיל 6 ועד גיל 13 שהתה בקיבוץ גבע כילדת חוץ. מגיל 13 ועד לגיל 18 שהתה במסגרות אומנה שונות והגיעה לבגרות מבלי להתנסות בחיי משפחה לשמם. בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לספרות, שם הוכר כשרונה כמשוררת והיא טופחה על ידי לאה גולדברג מורתה ועל ידי פרופ' ברוך קורצווייל. במקביל לכתיבת שירה הייתה חברה בצוות העורכים של כתבי עת לילדים, שמשה כמורה לספרות בבית-ספר תיכון, כתבה ביקורת תיאטרון ועסקה גם בתרגום. החלה לפרסם שירים ב-1955 בכתב העת "אורלוגין" בעריכת אברהם שלונסקי שתמך בה למן ההתחלה ודחף את פרסום שיריה גם בפלטפורמות אחרות. בשנת 1999 זכתה רביקוביץ בפרס ישראל לספרות עברית , מה שמשקף את התקבלותה החמה למן ההתחלה, שהגיעה לשיא בהענקת פרס ישראל.
