נעמי וולף בספרה "מיתוס היופי" (2004) טוענת כי "יופי" כערך נורמטיבי הוא תוצר של הבניה חברתית גרידא, וכי הפטריארכיה היא הקובעת את תוכנה של ההבניה הזו במטרה להמשיך ולקיים את שלטונה. על פי מיתוס זה התרבות כולאת נשים בסטריאוטיפים תואמי מיתוס-היופי על ידי רידודן לשני סוגים עיקריים: נשים יפות שאינן אינטליגנטיות ונשים אינטליגנטיות שאינן יפות. נשים יכולות להיות בעלות שכל או בעלות גוף, אבל לא שניהם יחד, ונראה כי המחשבה על שתי נשים שבמושגים של יופי האחת מנצחת והשנייה מפסידה מסבה לתרבות הגברית עונג רב. (וולף, 2004, עמ' 61).
הרומן של מאיה ערד "העלמה מקזאן" מציג שאלות רבות הנוגעות למיתוס היופי ועוסק בו באופן ישיר ועקיף. גיבורת הרומן, עידית, הינה ההפך המוחלט ממה שמייצג מיתוס היופי- היא רזה ונמוכה, חוטי שיבה בשיערה, היא כבר בת 40 אינה צעירה ונימי דם מתחילים לכסות את פניה. כמו כן, עידית אינה משקיעה במראה שלה- היא לא מתאפרת, לא רוכשת תכשירי טיפוח ולא נוהגת להתלבש לפי "צו האופנה". כך, בפגישתה עם מיכאל היא מיוצגת על ידי ה"סוודר" אותו היא שוכחת במכוניתו של מיכאל בכוונה תחילה- סוודר כל-כך דלוח וחסר חשיבות שמיכאל אפילו לא מצליח להגדירו: "הוא תהה איך לכנות את הדבר המשונה ההוא... סוודר" (ערד, 2015, עמ' 24). כאשר מיכאל עוזב אותה לבדה בטרמינל בדרכו חזרה לבוסטון הוא מתאר אותה כ: "לבדה בעולם, מפוהקת וקמוטת בגדים בלב הטרמינל שהמה מאנשי עסקים ונשים בחליפות ונעלי עקב" (ערד, 2015, עמ' 344).
