תשובה מס' 1: בטרם נגש להשוואה בין אופן התנועה של שתי הדמויות, יש לדעתנו להדגיש שני הבדלים חשובים בין שני הטקסטים. ההבדל הראשון נעוץ בכך שהטקסט של וירג'יניה וולף הוא נשי, ולא רק בגלל שהמחברת היא אישה. הוא כתוב בלשון נקבה, והסצנות העיקריות (כמו חנות הנעליים, חנות הספרים המשומשים) מכילות דמויות עיקריות נשיות. גם ארגז הכלים הלשוני הוא בעל אופי נשי, פיוטי, רך והרמוני, מרובה שמות תואר, דימויים ומטאפורות, כפי שהיה מקובל לצפות מביטוי נשי בשליש הראשון של המאה העשרים ואף לאחר מכן. הטקסט של פרק, לעומת זאת הוא גברי, כתוב בלשון זכר ומשתמש בשפה נוקשה ונחרצת, כמעט ללא רבדים לשוניים משניים אסוציאטיביים. ההבדל השני בין שני הטקסטים הוא הבדל כרונולוגי. הטקסט של פרק נכתב בשנות הששים של המאה העשרים, לאחר השבר של מלחמת העולם השנייה. תקופה בה מותר היה לדבר על כל הדברים בלשון חד משמעית ואף להיות ניהיליסט ולשלול אמיתות מכוננות.
תשובה מס 2: דמותה של וולף מונעת מן התשוקה להרפתקה נשית חופשיה, "לחצות את לונדון בהליכה בין שעת התה לארוחת הערב". בעיניה השיטוט, שבסוף הטקסט מתגלה כבריחה ו/או רדיפה, הוא הגדול שבתענוגות. הוא מתגמל את נפשה כי הוא משחרר אותה מזהותה וממוסרות החברה. היא זקוקה לתירוץ כדי "להשתמט מאחריות" ולאבד את זהותה הנשית/חברתית המקובלת:" כשאנחנו יוצאות מהבית בערב נאה בין ארבע לשש, אנחנו משילות את הזהות שחברינו מכירים, ונעשות חלק מצבא- העם העצום הזה של נוודים חסרי שם שחברתם נעימה כל כך לאחר בדידות החדר שלך". הדוברת משתוקקת לחדול מלהיות האישה הצייתנית, התמימה, לבושת הלבן, הבקיאה ברקמה, בציור בצבעי מים ובנגינה בכלי מקלדת ויושבת לבטח בסלון ביתה. היא רוצה להיות שייכת, להיות שוות ערך, חלק מההמון. השיטוט של וולף מגלם שאיפה לחופש, להפוך ל"עין ענקית" חופשיה הבולעת במבטה הרעב את כל מה שהיא רואה.
