תרגיל קריאה ביקורתית בספרות ילדים
1. מבוא
על אף שדניאל דיפו מיען בוודאי את "רובינזון קרוזו" לקהל קוראים בוגר, כבר בסמוך לפרסום הרומן בראשית המאה השמונה-עשרה החלו להופיע עיבודים פיראטיים שנעשו פופולריים בטווח הגילאים הצעיר[1]. כעבור כמה מאות שנים המצב נותר על כנו: בתודעתם של ילדים ברחבי העולם ההרפתקן האנגלי עודנו נאבק לשרוד באי הבודד השלו. אך אריכות ימיו של רובינזון קרוזו איננה רק משום שהילדים נמשכים לסיפורו; כדי להינצל מתהום הנשייה כנראה שהרומן היה גם מוכרח להיכנס לקאנון של עולם המבוגרים. "רובינזון קרוזו" נעשה לנכס צאן ברזל, ולכן ניצל, בעוד שסיפורים רבים אחרים היו אמנם אהובים על הנוער בשעתם, אך נשכחו כאשר מוסדות התרבות והחינוך לא נחלצו לשמרם מתהפוכות הזמן (שביט, 1996: עמ' 342).
מדוע תרבות המערב המודרנית ראתה לנכון לשמר את "רובינזון קרוזו" כיצירה קלאסית בכלל, ובפרט כסיפור ילדים שעודנו נעבד ומתחדש? מה המבוגרים רואים בסיפור זה אשר מניע אותם, דור אחר דור, להשתדל להנגישו לצעירים? האם זו פשוט יצירה כבירה שההורים אינם יכולים לחכות כבר לחלוק עם ילדיהם? או שמא המבוגרים גם מוצאים בסיפורו של דיפו, במודע או שלא-במודע, משהו שמבחינתם אמור להתאים לילדיהם דווקא בגילם המוקדם?
להלן אצא מנקודת ההנחה שהבחירות של עולם המבוגרים לגבי ספרות הילדים אינן משקפות רק אסתטיקה ספונטנית, וגם לא שיפוט תבוני טהור, אלא אידיאולוגיה חינוכית וחברתית פרטיקולרית.
