"המטוטלת של פוקו" הוא רומן מהנה, אך ודאי שלא רק. מחבר הספר, אומברטו אקו, הינו חוקר בעל ידע נרחב בהגות ימי-הביניים, וכן בעל תרומה מעמיקה בתחומי הסמיוטיקה וההרמנויטיקה; ברי שאין הוא כותב בחזקת בדרן ותו לא. ואמנם, יוסף דן מוצא שבספרו של אקו, "דברי הגיבורים, שיחותיהם, התיאורים והדיונים התיאורטיים, אינם אלא פראפרזות מתוך ספרי-מחקר בתחומים שונים, בעיקר מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה".[1] ובכן, איזו התכתבות עם ההגות בת הזמן מתרחשת ב"מטוטלת של פוקו"? מהו הדיון הפילוסופי שאקו מבקש להציף?
להלן אנסה להראות שמוטיב חשוב ב"מטוטלת של פוקו" הוא טשטוש הגבולות בין הלשון והמציאות, טשטוש המתקיים הן בעולמם של מכשפים ומקובלים והן בעולמם של הפילוסופים הקונטיננטאלים המאוחרים. גיבוריו של אקו, בדומה לתרבויות הניו-אייג' והפוסטמודרניזם של המחצית השנייה של המאה העשרים, הולכים ושוקעים באנרכיה אפיסטמולוגית, ובמקום חשוך זה הם מוצאים, לבסוף, את מותם. ובכן, אקו אינו כותב סתם על הרפתקאותיהם של שלושה איטלקים חסרי-מזל הנקלעים לקנוניה יוצאת דופן, אלא על המצב האנושי בעידן הפוסטמודרני. זהו עידן של עודף-אמונה וחוסר-אמונה, עידן של היפר-משמעות וחוסר-משמעות, כאשר שוב אין אמת וגם לא שקר, והאדם הוא יוצר "חסר אלוהים" העושה בעולמו כבדמיונו הפרטי. זהו "העידן המיתופואטי", כפי שאבקש לכנות זאת בהמשך, ואקו, באמצעות "המטוטלת של פוקו", מזהיר מפני סכנותיו, ומביע את תקוותו שעוד נצליח לשוב על עקבותינו בטרם יהיה מאוחר מדי.
כישוף הפוסטמודרניזם: "המטוטלת של פוקו" על סכנות העידן המיתופואטי
תקציר העלילה
ביטול ההבחנה בין לשון ומציאות
מדמיון פרטי למציאות קולקטיבית
אנו חיים בעידן מיתופואטי
סכנות העידן המיתופואטי
סיכום
ביבליוגרפיה
